לאן נעלמתי? השלמת פערים

זאת הייתה אחת השנים הכי קשות בחיי. וזה בלי קשר לקורונה, שרק הייתה הדובדבן על הקצפת. עבר עליי כל כך הרבה דברים שבגללם פשוט נעלמתי. אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל …

בעקבות הקורונה נסעתי לארץ לפני 3 חודשים, כדי לבקר את המשפחה, החברים וכמובן לטפל בעניניים ביוקרטים בארץ. אני ממש מתגעגעת לצרפת ומקווה שאוכל לחזור בקרוב. אבל גם בארץ זאת אל בידיוק חופשה, בנתיים מצאתי עבודה זמנית כדי לחסוך כסף. כי בצרפת המצב יותר גרוע מבחינת עבודות. ובתור סטודנטית, אני צריכה כסף.

מהפן האישי

גיליתי על עצמי הרבה דברים השנה. למשל את העובדה שאני הרבה יותר חזקה נפשית ממש שחשבתי, שעמדתי על שלי בזוגיות רעילה עם בן זוג דוחה ושתלטן שניסה כל הזמן להשתלט לי בחיים, להתערב כל דבר וגם נהפך לקנאי. לא הקשבתי לו אף פעם. אף פעם. אמרתי לו כמה פעמים שאני עושה מ-ה ש-א-נ-י ר-ו-צ-ה.

הוא גם לא התאמץ כלום כדי למצוא עבודה, רק רצה לשחק במחשב כל היום, לזלול את כל האוכל שלי (שקניתי לשבוע, ובזבזתי בגללו 250 יורו בחודש על אוכל, שאני בדר"כ מבזבזת 100-120 יורו) בגלל שהוא כזה זללן דוחה.

הוא ניסה לעשות לי מניפולציות אבל זה לא עבד לו. זה רק הרגיז אותי יותר. הוא אמר לי שאני צריכה לדבר עם המשפחה שלי רק פעם בשבועיים כי זה לא טוב להיות קרובה אליהם יותר מידי. אמרתי לו שהוא חיי בסרט והתקשרתי באותו יום לסבתא, אימא, אחותי ודודה שלי כדי לדבר איתם ולשאול מה קורה. בכוונה כדי לעצבן אותו וכדי להבהיר לו שאני מדברת עם מי שאני רוצה, כמה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.
זה עיצבן אותו כמובן והוא התחיל לדבר אליי ממש מגעיל. אמרתי לו שירגע ושהוא לא ידבר אליי ככה, ולפוץ הזה תמיד יש מה לומר. במיוחד שאני אירחתי אותו אצלי, הוא היה גם כל הזמן מתלונן שרע לו. כל דבר הפריע לו. אז אמרתי לו שאם כלכך רע לו איתי שיזמין כרטיס רכבת ושיעוף לי מהעיניים. אבל הוא התחיל להתנחל אצלי, דרש שאכין לו לאכול ואדאג לו ואמרתי לו שהוא קונה אוכל בכסף שלו. ושאני לא אימא שלו. כמובן שהוא דיבר אליי מגעיל. הרגשתי שאני מתחרפנת. הוא אמר לי שבקרוב נגמר לו הכסף ושאני אצטרך לממן אותו. אמרתי לו שילמד לחסוך ושיספיק לקנות שטויות ודברים שהוא לא צריך. והוא השיב שאני מדברת שטויות. אז אמרתי לו שאני לא אממן אותו ושיחזור הביתה. בסופו של דבר בעלת הבית גירשה איתו. כי לא משנה כמה ניסיתי בנחמדות, זה לא עבד. ואז הוא גם החליט פתאום שהוא פסיכולוג ואבחן לי כל מיני בעיות נפשיות, ואמר לי שהוא יעזור לי. אמרתי לו שזה נגמר ביננו באופן רשמי.

קיץ 2019 היה מזעזע מהפן הזה. גיליתי עד כמה הוא בן אדם נוראי, כי כשאתה יוצא עם מישהו למסעדה או מתארח אצלו אתה לא רואה את הצדדים הפחות טובים שלו, אבל כשאתה מארח אותו אצלך בבית במשך חודשיים, אתה מגלה עד כמה הוא בן אדם זבל, מפונק, ילדותי ושתלטן. הוא לא הפסיק להציק לי אחרי שנפרדנו, לצאת עליי, להאשים אותי, להגיד שאף אחד לא ירצה אותי הוא כתב לי דברים כלכך פוגעניים והסיבה היחידה שלא הלכתי למשפחה היא שהיה לי כבוד למשפחתו שאירחה אותי ממש יפה ועזרו לי מלא, בעניינים ביוקרטים למשל, קנו לי חפצים וגם כשהוא היה מדבר אליי מגעיל כשהתארחתי אצלם (לרוב צוחק על איך שאני מדבתר צרפתית) הם היו מגינים עליי. איך יצא להם בן כזה פוץ?!

הוא גם איים עליי להזמין משטרה כי אמרתי לו שאני לא מוכנה שיבוא אליי לאסוף את החפצים שלו ושישלח את אחד ההורים שלו. מה אני אשמה, אמרתי לך להביא מזוודה עם בגדים ולא את כל הבית שלך, והעיקר הוא מביא 5 זוגות מכל בגד וצועק עליי למה אני לא עושה כביסה כל יום. אני בנוסף לזה הלכתי לעבוד וכשאני חוזרת אני צריכה לעשות לו כביסות ולהכין לו אוכל? אמרתי לו שלא מתאים לי. שיסתדר לבד. והוא בכוונה עשה לי ריגשי ולא אכל כל היום. הוא היה נשאר ער כל הלילה ואחר כך צועק עליי למה אני לא מעירה אותו. אמרתי לו שיש דבר כזה שעון מעורר ושיספיק ללכת לישון מאוחר. אבל הוא כמובן כזה חכם גדול ויודע יותר טוב מכולם. אני הרי טיפשה, נכון? אני לא מבינה כלום מהחיים שלי.

אחרי שהוא חזר סוף סוף הביתה הוא לא הפסיק להטריד אותי בהודעות. ואם לא עניתי לו הוא היה אומר לי "תפסיקי לעשות לי פרצופים, תפסיקי להתעלם" עניתי לו שאני באמצע שנה ב' ושאני עמוסה ואין לי זמן. והוא השיב לי שזה לא תירוץ! זה כלכך הרגיז אותי. עד כמה אטום אפשר להיות? המשכתי לסנן אותו והוא התחיל לשלוח הודעות בפייסבוק לסבתא שלי ולעוד בחורה צרפתייה, בגיל של סבתא שלי שאני מכירה. הוא ממש הטריד את שתיהן והרגשתי ממש לא בנוח והתנצלתי בשמו. ואמרתי להן לחסום אותו ואז הוא מתחיל להתנפל עליי למה אמרתי להן לחסום אותו, מה הוא עשה כבר. ואמרתי לו שיפסיק לערב אנשים בעניינים שלנו! מעולם לא חירפנו אותי ככה. מעולם. כל מילה שלו הייתי מסוגלת לצרוח. ואני הבן אדם הכי רגוע שיש. אתם קולטים ?

אחרי הזוגיות הזאת, אחרי שהוא איים עליי לקרוא למשטרה והעליב אותי ואמר לי שאני אפס, ועוד דברים איומים, היה נדמה שכל הביטחון עצמי שבניתי לעצמי בשנתיים האחרונות שוב נפל לרצפה. ולמרות הכל שאני מספרת את סיפורי, אנשים אומרים לי שאני בחורה מאוד חזקה שיודעת לעמוד על שלה ושלא מקשיבה לאף אחד. אמרו לי למה לא ערבתי את ההורים שלו. אמרתי להם שבניגוד אליו אני לא רוצה לערב אנשים בעניינים שלי ואני רוצה להסתדר לבד.

אבל ידיד טוב שהכרתי בעבודת קיץ ממש עזר לי להתמודד איתו ונתן לי עצות. ואז נפל לי האסימון והבנתי שאני מתאהבת בו. הוא מהבחורים השקטים והביישנים האלו, החנונים שאוהבים ללמוד. יש לי טעם מיוחד חח. הוא בגילי רק שהוא מסיים בקרוב תואר שני. אנחנו עדיין בקשר ואנחנו נהפכנו לממש לחברי נפש. הוא יודע שאני מאוהבת בו, אבל הוא אמר לי שהוא לא מרגיש מוכן לזוגיות בגלל העומס הלימודי. אמרתי לו אותו דבר. שנינו מבינים אחד את השני באופן מושלם. כאילו הופרדנו בלידה. יצאנו ביחד כמה פעמים, למשל לאכול במסעדה, לשחות בבריכה, והוא היה כזה ג'לנטמן. כזה מכבד. הוא רק מצפה שאחזור לפריז כדי שנלך שוב לבריכה, לאכול משהו קטן במסעדה, לטייל… זה מתאים לי כרגע לצאת עם מישהו, בלי זוגיות ובלי התחיובויות.

בניגוד לפוץ ההוא שבא מאיזשהוא כפר נידח בצרפת, הבחור הזה הוא פריזאי אמיתי, גדל ברובע ה-16 וחיי שם כרגע. וממש ראיתי את הפערים בהתנהגות בין השניים. הוא גם היה יותר פתוח בדעותיו, יותר מנומס. הוא אירח אותי כלכך יפה, ומאוקטובר המצב שלי רק השתפר. הייתי באה אליו כל יום, היינו אוכלים יחד ארוחות ערב עם אח שלו והם היו מזמינים גם את החברים שלהם והיינו מדברים וצוחקים. זו הייתה תקופה מושלמת, הרגשתי בעננים. אנחנו עדיין מדברים, הוא פשוט עסוק בתזה שלו. אבל תמיד שקורה משהו אנחנו מתקשרים אחד לשני כדי לקבל תמיכה. והוא תמיד יודע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך, כדי לנחם אותי. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו.

עברה עליו תקופה ממש קשה מהפן הרגשי, הוא לא מסתדר עם אבא שלו שכל הזמן מטיף לו מוסר, החברים שלו צבועים והוא לא יודע איך להתמודד עם העומס הלימודי. עברתי בידיוק אותו הדבר. אז נתתי לו מלא עצות, והוא התחיל ממש לעשות מה שהצעתי לו והוא אמר לי שça va mieux, שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. ושזה עוזר. וזה עשה לי טוב בלב. בזמן ההסגר דיברנו כמעט כל יום בטלפון, היינו מעודדים אחד את השני ותומכים נפשית ועשינו גם כמה שיחות סקייפ כדי לראות אחד את השני.

מהפן ה"מקצועי" ?

זה לא בידיוק מקצועי כי אני עדיין סטודנטית. אולי אפשר לקרוא לזה מהפן "האוניברסיטאי" אבל זה נשמע מוזר. אז עדיף מקצועי. סמסטר א' היה הכי קשה בחיים שלי. לא הבנתי מי נגד מי, המרצים היו כלכך נוקשים וקפדניים והייתי מקבלת בקושי עובר. אבל לא הייתי היחידה. זה כלכך דיכא אותי, הרגשתי מטומטמת שלא מצליחה להוציא ציונים טובים. הייתי ממש בדיכאון ופחדתי שאשאר שנה. העומס גרם לי להיכנס ממש לדיכאון ולא מעט פעמים היו לי מחשבות אובדנות, במיוחד מהצד שהייתה לי בעיה עם האקס. גם רציתי לעבור דירה ומצאתי דירה מושלמת אבל מרוב העומס בלימודים אפילו לא היה לי זמן ללכת לראות אותה.

אני תמיד גרה באותה דירת שותפים מרגיזה שמצאתי לפני שנתיים. בעלת הבית מקסימה אבל סיפרתי לכם פעם שיש לי בעיה עם אחד השותפים שלא מפסיק להציק לי. כרגע אני בחופשה בארץ ובעלת הבית שלחה לי הודעה שהיא אמרה לו לעזוב כי הוא הציק בנתיים לשותפה אחרת! יואו סוף סוף הבינה שזאת לא הבעיה בי אלא בו! אימא שלי אמרה לי "למה לעבור דירה, השותף הבעייתי עזב, זה בסדר, ובעלת הבית מקסימה". בגלל שאני רוצה להתקרב יותר לפריז… זה למה.

ואז בתחילת הסמסטר השני, עבר לי סוויץ' בראש ולפתע התחלתי להבין את השיטה של ניתוח פסק דין (שזה התרגיל הכי קשה), מי נגד מי והציון הראשון שלי היה 14! שזה ציון ממש טוב. כמו 80-85 כזה. ובצרפת קשה לקבל ציונים טובים. מבחינתם 12 זה מעולה! אז 14, בכלל… ואז הגיע הקורונה. אני זוכרת שישבתי בקפיטריה באוניברסיטה ולגמתי קפה וניל (שאני כלכך אוהבת) בעודי מחכה לשיעור גרמנית. אחרי השיעור חזרתי הביתה ואז ב-8 בערב מקרון הודיע על הסגר. כל בתי הספר והאוניברסיטאות נסגרים עד הודעה חדשה. ומאז לא יצאתי מהבית במשך 3 חודשים מלבד קניות. והייתי ממש בחרדות. מה יהיה עם העבודה? איך אשלם שכר דירה?!

והאמת הקורונה באה לטובתי. סוף סוף היה לי זמן לעצמי כדי לנוח, לחשוב ולסדר את הבלאגן שנוצר לי בחיים. סוף סוף היה לי זמן לשבת לעומק על החומר ולהבין מה אני עושה לא בסדר, לקרוא מאמרים ועצות באינטרנט ובספרים ולהשתפר. וההוכחה היא שבעבודת הגשה אחת קיבלתי את הציון הבלתי אפשרי של 18. זה מאוווד קשה כמעט בלתי אפשרי לקבל ציון כזה. הייתי בשוק. זה חזר אליי! שוב אני מוציאה ציונים טובים בקלות? יואו! הכי מצחיק שישבתי על העבודה הזאת בערב לפני ההגשה (זה היה בבוקר למחרת) ותיקתי אותה תוך 3 שעות כשאני חצי רדומה. חשבתי שאכשל חחח

הרגשתי כלכך חכמה והביטחון שלי עלה. איך זה שישראלית, ששפת האם שלה היא עברית, ושלצערה אין לה שם קשר לצרפת, קיבלה ציון גבוה בתרגיל משפטי שדורש ידיעת השפה הצרפתית באופן שוטף, יחד עם ידיעת שפה משפטית ספציפית עם אוצר מילים ספיציפית + מערכת המשפטית הצרפתית והאקטואליה. והמורה אמרה שיש לי ידיעות מרשימות בתחום, ושרואים שזה מרתק אותי. ושזה פשוט מרשים אותה. מעניין אם היא יודעת שאני בכלל ישראלית שהתחילה ללמוד צרפתית מ-2012 … ושאני מדברת בכלל עברית מגיל 0.

הבחור, שדיברתי עליו קודם, אמר לי שאני מרשימה אותו. שהוא בחיים לא נתקל במישהי שעברה לבד לארץ זרה, למדה את השפה ברמת של שפת אם ושמכירה את התרבות הצרפתית כאילו היא נולדה וגדלה שם. אני לא הבנתי על מה המהומה, ושלדעתי כל אחד יכול לעשות את זה אם הוא רוצה.

והכי טוב זה שקיבלתי עזרה כספית מהאוניברסיטה! כן, כן, אני ישראלית, ללא דרכון אירופאי, שגרה בצרפת. קיבלתי עזרה כספית מממשלת צרפת בעת הקורונה! ועוד יותר התחלתי לאהוב את המדינה הזאת. כי היא לא הפלתה אותי על זה שאין לי אזרחות אירופאית, היא רתאה שאני בצרה ועזרה לי. ואני כלכך רוצה לעשות משהו כדי להוקיר תודה למדינה הזאת, שנתנה לי את האופצייה ללמוד אצלה לימודים גבוהיים כמעט בחינם למרות שאני ישראלית. שאירחה אותי יפה וגרמה לי להרגיש בת בית. קראתי שאפשר לעשות שירות לאומי בצרפת עד גיל 25, ועד גיל 30 לאנשים בעלי נכות. וקיבלתי מצרפת הכרה בנחות. אבל אני לא זכאית לקצבאות (בטח כי אני זרה). אז אני ממש רוצה לעשות שירות לאומי בצרפת, מעבר לגיל, התנאים הם אזרחות צרפתית או אישור שהייה. ואני עומדת בתנאים!

לתרום לקהילה בצרפת זאת תהיי הדרך שלי להוקיר להם תודה, וכמובן לצבור ניסיון. וגם כי אני אוהבת לעזור. ומשלמים אפילו יותר טוב מהשירות לאומי בארץ חחח

מצטערת על החפירה, ניסיתי להשלים פערים כמה שיותר. ויש דברים שדילגתי עליהם