מנהגים ונימוסים שימושיים בפינלנד

בכל התקופה שבה קצת נעלמתי התחלתי לכתוב כמה פוסטים, יש לי הרבה מה לומר אבל אין לי כוח לפוליטיקה (של ישראל, של פינלנד או של כל מקום אחר) אז בזמן שאני עושה סדר במחשבות ועורכת טקסטים החלטתי להיות הפוגה קומית ולפרסם רשימה של מנהגים והתנהגויות נפוצים בפינלנד שיכולים להיראות מוזרים, משעשעים או אפילו הגיוניים לחלוטין. בכל מדינה יש ניואנסים משלה שעשויים להיראות חייזריים למי שלא מכיר את התרבות שלה, הנה של פינלנד. זהירות, חפירה לפניכם:)

נעליים של בחוץ ונעליים של בפנים

המנהג לחלוץ נעליים כשנכנסים לבית שבו מבקשים לעשות זאת כבר נראה פחות מוזר בכל מיני תרבויות שבהן זה לא בהכרח נהוג אבל בפינלנד זו ברירת המחדל, כניסה לבית של אחר ואפילו של עצמך עם נעליים נחשב לגסות רוח איומה ומעשה שלא ייעשה. לדעתי זה הגיוני לחלוטין כי אין סיבה להכניס הביתה בוץ, שלג ושאר ג'יפה שמקורה במזג האוויר. מילא בתים פרטיים, אבל גם לבתי ספר ומקומות עבודה לא נכנסים עם נעליים של בחוץ. תלמידים ועובדים שמגיעים באופן יומיומי או לפחות תקופתי קבוע למבנה שבו הם לומדים או עובדים מאחסנים שם זוג נעליים בחדר או אזור כלשהו שמיועד לתליית מעילים והחלפת נעליים, בדרך כלל קרוב לכניסה הראשית למבנה. נעליים של בפנים הן לא בהכרח נעלי בית קלאסיות אלא נעליים רגילות כמו נעלי ספורט, נעלי עקב או כל סגנון אחר רק שלא הולכים בהן בחוץ. אף פעם, גם לא לרגע כדי לזרוק זבל. במשרדים שבהם יש שטיחים העובדים גם מתהלכים יחפים וזה נחשב לנורמלי לגמרי, מה שגורם לאנשים להשקיע כסף בגרביים טובות ונוחות לא פחות מאשר בנעליים.

דיני דלתות

רוב הדלתות במבנים ציבוריים שהתנועה החוצה ופנימה מהם היא גבוהה כמו חנויות, מרכזי קניות ומקומות בילוי הן אוטומטיות אבל דלתות חיצוניות של תחנות רכבת, בעיקר העתיקות או שעדיין מעוצבות בעיצוב המקורי מהמאה ה-19, הן כבדות מאוד. דלתות חיצוניות הן בדרך כלל דלתות כפולות שנועדו לשמור על החום בתוך המבנה ובנויות כך שבין הדלת הפנימית לחיצונית יש מרווח של כמה צעדים, משום מה הן מתוכננות כך שאחת נפתחת במשיכה והשניה בדחיפה וקורה שאנשים שלא עוברים בהן באופן יומיומי נלכדים ביניהן לרגע ומעכבים את התנועה. כדי למנוע את זה התפתח מנהג לתת דחיפה קלה לכל דלת שעוברים בה ולהשאיר אותה קצת פתוחה לטובת מי שהולכים מאחוריך, אבל החלק המשעשע זה שיש אנשים שאיכשהו נתקעים ומחזיקים את הדלת פתוחה בזמן שאחרים עוברים דרכה או עוצרים להחזיק את הדלת אם הם רואים שהבא בתור יצטרך, השד ישמור, לפתוח אותה בעצמו. אפשר להבין אם זו היתה מעלית או דלת של רכבת, אבל זו בסך הכל דלת רגילה שמובילה למבנה או החוצה ממנו. אם כבר דלתות של רכבות, זה די נהוג ללחוץ על כפתור פתיחת הדלת כשרואים מישהו רץ על הרציף בניסיון להספיק לרכבת אבל לא לגיטימי להחזיק את הדלת פתוחה עבור מישהו שמכירים כי ההנחה היא שהמאחר סומך על כך שחברו כבר נמצא ברכבת וילחץ על הכפתור. הבעיה היא שהחזקת הדלת פתוחה מונעת את יציאת הרכבת בזמן וגורמת לשיבוש בלוח זמנים גם של רכבות אחרות, בסופו של דבר כפתור פתיחת הדלת מפסיק לעבוד והדרך היחידה להשאיר את הדלת פתוחה היא לחסום אותה פיזית, ומי שיעשה את זה יקבל קנס ויסתכן אפילו בעבירה פלילית.

מצאו בעצמכם מי אחרון, קחו מספר

כל אחד מכיר את ההמתנה בתור למשל בקופות בסופרמרקט, וכל אחד גם יודע עד כמה שזה מעצבן כשכל מיני חצופים גורמים לעיכוב בהתקדמות התור הזה. כאן אין דבר כזה שאחד עומד בתור בקופה עם עגלה והשני מתרוצץ ברחבי החנות ללקט עוד כמה דברים, ובטח שאין דבר כזה לעקוף בתור גם אם יש לך כמה מוצרים בודדים ולמי שלפניך יש עגלה מלאה. מי שיעשה את אחד משני אלה יזכה למבטים, צקצוקים ומחוות כמו גלגולי עיניים אבל מאוד נדיר שמישהו ינזוף בעוקפים או יתווכח איתם. הפאסיב אגרסיב הזה יותר יעיל מעימות של ממש ובמקרים אחרים גם יותר מענישה כשמדובר בהפרת כללים כלשהם, להתווכח זה לא ברמה שלנו והעוקף הוא חלאה שיודע בדיוק מה הוא עשה. גם לא מקובל לבקש לעקוף אם יש לך רק כמה מוצרים בודדים, שמי שממהר לא יעשה קניות כשהוא ממהר וזהו. הסופרמרקט הקבוע שלי ממוקם בסמוך לתחנת רכבת ומן הסתם כמעט כל מי שנמצא בו ממהר לתפוס את הרכבת, ועדיין לא לגיטימי לבקש לעקוף כי כמעט לכולם יש רכבת לתפוס ובעיה שלך שלא הגעת יותר מוקדם. כן אפשר להביט בשעון בכל כמה שניות, לרשוף קצת ולשדר עצבנות כי אולי הלקוח לפניך יציע לעקוף אותו, רק אם הציעו אז מותר לעקוף. אין קופות מהירות כי ברירת המחדל זה קופה מהירה אבל בסופרמרקטים גדולים התפתח נוהל של קופה איטית, מי שיש לו הרבה מוצרים נוטה להרגיש לא נעים כי הוא מעכב את התור וגם לוקח לו יותר זמן לארוז את הקניות מה שגורם לחסימת המעבר. דרך אגב חסימת המעבר, בכל הקשר שהוא, זה פשע נגד האנושות. זוכרים איך מזמינים מרק אצל הסופ נאצי? אז ככה. אנחנו עדיין בסופרמרקט, שילמנו עבור הקניות אבל צריך גם לארוז את המוצרים וכשיש הרבה מוצרים זה לוקח זמן. אני למשל אוהבת למיין את המוצרים כבר בחנות בזמן האריזה ושמתי לב שלא מעט אנשים נוהגים כך, אבל זה לוקח זמן ומעכב את הבאים בתור. מה שעושים זה להעמיס את המוצרים בחזרה בעגלה או בסל, לזוז מאזור האריזה של הקופה ולהתברבר כמה שרוצים במקום אחר. ברוב הסופרמרקטים יש ספסלים ושולחנות שמיועדים לזה, במקרה הכי גרוע משתלטים על אזור האריזה של קופה לא פעילה. במוסדות ממשלתיים, בתי מרקחת ומקומות אחרים שבהם התור מתנהל בלקיחת מספר יש אפס סובלנות לעקיפות. אין דבר כזה 'אני רק שאלה', ברוב המקומות יש תור יחסית מהיר שמיועד לרק שאלה וגם בו צריך לקחת מספר. הפעם הראשונה שהרגשתי שייכות אמיתית לחברה הפינית היתה אחרי ביקור במשרד ממשלתי כלשהו והמתנה בתור, או יותר נכון בצפייה במי שהיה בבירור מהגר טרי מנסה לעקוף את התור כי יש לו רק שאלה. נציג שירות הלקוחות המסכן ניסה שוב ושוב להסביר לו על מה ללחוץ במכונה שמוציאה מספרים בשביל התור של רק שאלה, שאר הממתינים בתורים למיניהם החליפו מבטים בלי באמת להסתכל זה לזה בעיניים (שכלול הזוי של פאסיב אגרסיב) ובפעם הראשונה הבנתי איך זה עובד ולמה משתמשים בזה.

חוק, סדר ומשטרת אימוג'י

בפינלנד מאוד מקפידים, באופן יחסי, על ציות לחוקי התנועה. תנאי הפתיחה של הנהגים הם מלכתחילה לרעתם כי חושך, שלג וקרח על הכביש אז לא צריך להוסיף לזה גם חוסר זהירות. מצד שני בני אדם הם בני אדם ותמיד יהיו עברייני מהירות אבל כמעט שלא רואים יותר מצלמות מהירות ואלה שנותרו בדרך כלל לא עובדות, במקום מצלמות מהירות תלויים בצדי הכבישים שלטי ניאון צבעוניים שמזהים את המהירות ונותנים פידבק לנהג. מי שנוסע במהירות המותרת פוגש סמיילי ירוק מחייך וטקסט שמחמיא לו על היותו נהג אחראי, מהירות מעט מעל המותרת תזכה אותו בסמיילי צהוב עם פרצוף מעט מאוכזב וטקסט שקורא לו להאט. מי שנוסע במהירות של 10 קמ"ש או יותר מהמותרת יקבל סמיילי אדום זועף שינזוף בו על חוסר האחריות ויזכיר לו שהוא עוד יכול להאט לפני מד המהירות הבא. שוב, הפאסיב אגרסיב הזה הוכח כיותר יעיל מאכיפה של ממש כי משום מה אנשים מאוד לא רוצים לראות את הסמיילי האדום הזועף. התמרורים האלה מוצבים בסטים של שלושה במרחק כלשהו זה מזה, לא באמת בדקתי אבל אנשים טוענים שהסמיילי האדום השלישי הוא גם מלשן ורכב שיקבל שלושה סמיילים אדומים יפגוש את משטרת התנועה ברמזור הבא. אם יש מצלמת מהירות מיקומה ידוע, מאטים לפני ומאיצים בחזרה אחריה, לא עשינו בזה כלום. לעומת זאת הסמיילי הזועף, אם פגשנו רק אחד, ימשיך לרדוף אותנו ונרגיש שעשינו משהו לא בסדר. מי שבכל זאת נתפס נוהג במהירות מופרזת או בעבירת יקבל קנס שיכול להגיע לאלפי יורו, לפעמים גם שלילה במקום והחזרה בבושת פנים ללימודי נהיגה. בכלל המטרה של האכיפה היא לא להרוויח כסף מקנסות, החוקים הם הרי אמצעי לשמירה על הבטיחות והסדר הציבורי. בתחבורה הציבורית למשל אין מחסומים אלא שילוט שמזכיר לנוסעים לקנות כרטיס לפני שהם עולים לרכבת, למטרו או לאוטובוס, יש כמה אפליקציות לקניית כרטיסים, מכונות אוטומטיות ידידותיות למשתמש וכמובן נקודות מכירה פיזיות ככה שאין שום סיבה לנסוע ללא כרטיס, בדיוק כמו עם תמרורי המהירות יש מספיק זמן ומספיק הזדמנויות להימנע מעבירה על החוק. בתקופת הקורונה היתה דרישה לשימוש במסיכות (לא חיוב בחוק, יותר בקשה מאוד תקיפה) והכרטיסנים בתחבורה הציבורית נתקעו עם המשימה לאכוף את זה אבל אף נוסע ללא מסיכה מעולם לא קיבל קנס ולא נזרק מהאוטובוס או מהרכבת, מי שאין לו מסיכה הכרטיסן יתן לו מסיכה חינם אין כסף. מי שכבר חוטף קנס חוטף בגדול, מחיר הנסיעה לא עולה על 6 יורו (בכל מחוז הלסינקי) אבל מי שנתפס ללא כרטיס יקבל קנס בסך 80 יורו, אם כבר חייבים לקנוס מישהו אז כבר יקנסו את האימ-אימא שלו שיהיה שיעור כואב שלא יישכח במהירות. כמובן שיכול לקרות מצב שבאמת שוכחים לקנות כרטיס בתום לב, לי עצמי קרה מקרה שבו חזרתי מבילוי אצל חברים בשעת לילה מאוחרת לאחר ששתיתי כמה וכמה משקאות אלכוהוליים. פתחתי את האפליקציה של הכרטיסים קצת מאוחר מדי, הרכבת הגיעה ולא שמתי לב שלא לחצתי על אישור התשלום לפני שעליתי עליה, מיהרתי לשירותים ולאחר מכן שכחתי מכל עניין הכרטיס. רק כשהגיע הכרטיסן שמתי לב שהכרטיס שלי לא הופעל, שלפתי מיד את תעודת הזהות ואפילו לא ניסיתי לבקש לא לתת לי קנס, אפילו לא ניסיתי לקנות כרטיס כששמתי לב שיש ביקורת. הסברתי את מה שקרה והתנצלתי בנימוס, שאלתי אם אני צריכה לקנות כרטיס מהתחנה שעליתי בה או מעכשיו ושאם אקבל קנס האם אפשר לשלם אותו בראשון לחודש. בדרך כלל הכרטיסנים לא נוטים לרחם על נוסעים שיכורים אבל כשהפושעת לוקחת אחריות מיד זה כבר משהו אחר, סלחו לי הציעו לי להשתמש מעכשיו והלאה בפיצ'ר הכרטיס המתוזמן באפליקציה שיתקף אותו באופן אוטומטי גם אם אשכח. על תשכחי את המטרייה, לילה טוב.

מותר ללכת/לנסוע/לדרוך/לחנות כאן?

קורקינטים חשמליים, השטן העירוני שמטיל את אימתו כמעט על כל עיר מודרנית, אימת הולכי הרגל והסיוט של הנהגים. אז זהו, שלא ממש. הבעיה היא לא בקורקינטים עצמם אלא במשתמשים בהם, בפינלנד מדובר בכלי תחבורה עירוני רגיל בדיוק כמו אופניים כי (רוב) רוכבי האופניים לא משתוללים בצורה מסוכנת כמו ש(רוב) המשתמשים האחרים בדרך הם אחראיים וזהירים. זה אחד היתרונות הבולטים של ההקפדה היתרה על חוקי התנועה, לפעמים ברמה קצת מגוחכת עד כדי שנוצרו בדיחות על תושבי הלסינקי שידועים כיחידים שיחצו את הכביש כשהרמזור אדום בעוד שאר הולכי הרגל ימתינו דקות ארוכות גם אם אין בכביש נפש חיה. מה שעושה הבדל עצום זה תשתיות מאוד מפותחות עבור כלי רכב דו גלגליים, גם בערים וגם באזורים הכפריים יש שבילי אופניים שמסומנים בצורה מאוד בולטת וגם רמזורים ותמרורים יחודיים שמיועדים לרוכבים עצמם ולאחרים. במרכז הלסינקי שבילי האופניים מסומנים באספלט צבעוני ככה שמאוד קשה לפספס אותם והם נמצאים בין שתי מדרכות קרוב לכביש, לא על החלק של הכביש שקרוב למדרכה. באופן הזה אף רכב לא יכול להתפתות לחנות על השביל ולחסום אותו, להולכי רגל שחוצים את הכביש יש רגע להבחין גם ברוכבים (כי קודם חוצים את שביל האופניים, מגיעים לעוד מדרכה ורק אז חוצים את הכביש) וגם למנוע מהם להתפרץ לכביש איפה שאין רמזור, וגם למקרה שבו רוכב נופל הוא נופל על מדרכה ולא על כביש שבו הוא עלול להיפגע בצורה הרבה יותר חמורה. יש הקפדה מאוד קשוחה על המדרכות המופרדות, זה דבר ידוע שהולכי רגל לא הולכים על החלק שמיועד לדו גלגלי ומי שעושה זאת דמו בראשו. מצד שני ברוב התאונות שמעורב בהן רכב דו גלגלי הנפגעים העיקריים הם הרוכבים עצמם, הם עפים מהכלי כשהם בולמים בפתאומיות בניסיון למנוע פגיעה בהולך רגל חצוף שהתפרץ להם לנתיב. לקורקינטים החשמליים גם יש מספר רישוי והשימוש בשיתופיים אינו אנונימי, נדרשת הזדהות והרשמה לשירות וכן מסירת פרטי תשלום וזה מאפשר לאתר ולהעניש את מי שנסע בניגוד לחוק. הטענה העיקרית נגד הקורקינטים השיתופיים היא שהם מפריעים למעבר ומכערים את הנוף העירוני כי כל העניין הוא שאפשר להשאיר אותם בכל מקום, בהתחלה המשתמשים באמת היו חסרי אחריות וחסמו מדרכות אבל עיריית הלסינקי מצאה לזה פתרון יצירתי. המשתמשים הקבועים בקורקינטים השיתופיים הבחינו שיש פחות ופחות כלים וכשהתחיל להיות מחסור ממשי בהם העירייה הצהירה שהפקחים שלה העלימו קורקינטים שנזרקו במקום או באופן שמפריע לתנועה או חוסם דרכים, באישור ובשיתוף פעולה עם בעלי החברות שמפעילות אותם. הכלים הוחזרו לרחובות אבל נאמר שהסרתם משימוש היה כאזהרה, קורקינט שהפקחים יקחו שוב לא יוחזר יותר והבעלים משתפים פעולה כי ברור להם ששימוש בכלים באופן מפריע ומסוכן יגרום בסופו של דבר לסילוק מוחלט שלהם כמו שכבר מתחיל לקרות בערים אירופיות אחרות. כלי תחבורה עירוני נוסף הוא די ייחודי לפינלנד, אולי גם למדינות אחרות עם חורף ארוך ומושלג, זה מגלשי סקי. בחורף מדובר בתחליף נוח לאופניים אז חלק מהשביל שמיועד לאופניים הופך להיות שביל למגלשי סקי, כאן לא מדובר בסימון רשמי אלא בחריצים בשלג שהשאירו גולשים שעברו שם קודם ויוצרים מעין מסילה ומסתבר שהרבה יותר נוח לגלוש עליה מאשר על שלג טרי. אמנם מדובר בחוק בלתי כתוב אבל הנוהג הוא שאסור בתכלית האיסור לדרוך על החריצים האלה, ילדים שמתעקשים ללכת דווקא שם מתוך איזשהו משחק יזכו לנזיפה מהוריהם. האכיפה הכי דרקונית היא כלפי המשתמשים במגלשיים במרחב העירוני, אסור להם לגלוש בכביש ושוטר תנועה יעדיף לקנוס גולש ולא נהג רכב שהפר את החוק…

עד כאן לשיטוטים בעיר, איך בעצם מתנהגים בחברת שכנים וחברים ומכרים אחרים?

בפינלנד יש אימרה משעשעת- שכן טוב זה שכן שלא מזהים בחדר המדרגות. שכנים בבניין משותף יכולים להיות סיוט, זה דבר ידוע בכל העולם ובכל תרבות, אבל בגלל הרצון הקצת קיצוני של הפינים להימנע מתקשורת מיותרת עם אנשים אחרים די מקפידים על החוקים ובעיקר על החוקים הבלתי כתובים. לפי החוק בשעה 22.00 אסור יותר לייצר רעש, החוק הבלתי כתוב אומר 21.00. כשיש כוונה לארח בשעות הערב נהוג לתלות הודעה עם כמה מילות התנצלות מראש על תנועת זרים בבניין והזמנה להעיר לנו אם אנחנו מפריעים או שלא שמנו לב שכבר צריך להיות בשקט, כשאין הודעה כזאת לא מעירים לשכנים מרעישים אלא מזמינים משטרה. בפינלנד רעש הוא תוצאה כמעט בלעדית של שתייה מוגזמת, זה דבר ידוע ששיכור עלול להיות אלים אז מדלגים על כל ניסיון להעיר לו ומזמינים משטרה. המשטרה מייחסת חשיבות גדולה למטרדי רעש ומגיעה ניידת גם כשברור שלא באמת יש בה צורך, זה אמצעי זהירות למניעת אלימות וסכסוכים בין שכנים.

שיעור חברה

כשהתגבשה לי לראשונה קבוצה של חברים הבנתי מהר מאוד שצורת הבילוי הכי נפוצה של קבוצת חברים זה לשבת בבית של מישהו ולאכול, לשתות, לשמוע מוזיקה ולסתם לקשקש. איכשהו יצא לי קודם לארח מאשר להתארח אצל אחרים אז כמו מארחת טובה הכנתי אוכל, הצטיידתי בבירה וכמה בקבוקי יין ומרכיבים לארוחת בוקר עבור אלה שנשארים לישון. כשאנשים התחילו להגיע ראיתי מיד שכל אחד מצויד בכמות נכבדת של בירה עבור עצמו ואולי עבור מי שהגיע איתו, חטיפים לכולם וכל מיני מאפים לארוחת בוקר. בן הזוג הסביר לי בגיחוך קטן שהבירה שקניתי זה כמות ליחיד ולא לקבוצה, אז כשעוד לא באמת ראיתי מקרוב את הרגלי השתיה כאן. זו הסיבה שכל אחד מביא איתו את מה שהוא מתכוון לשתות והנוהג הוא להשאיר את הפחיות הריקות למארח, אפשר לעשות גם 50 יורו בכספי פיקדון וזה בסך הכל דרך מנומסת להודות למארח. כשמארחים קבוצה גדולה זה בדרך כלל חברים וחברים של חברים שמגיעים מחוץ לעיר בשביל איזה פסטיבל וצריכים מקום לישון, במקרה כזה למדתי שבדירת החדר וחצי שגרתי בה אז אפשר לאכסן שניים על הספה ושישה רק על הרצפה, מביאים מזרן ושק שינה ועושים קמפינג בבית של מישהו. כמעט כל מפגש חברתי יכלול ביקור בסאונה, הסאונה היא אבן יסוד של התרבות הפינית וגם אם אין סאונה פרטית בדירה תהיה אחת משותפת בבניין. על תרבות הסאונה נכתבו ספרים שלמים וקצרה הירעה וגם קטונתי מלפרט עליה כאן, אבל אסתכן בחילול הקודש עם כמה מילים: סאונה עושים בעירום או עם מגבת, זה נוהל מחייב ומי שיפר אותו בסאונה ציבורית יורחק ממנה. סאונות ציבוריות בדרך כלל מופרדות מגדרית אבל בסאונות פרטיות עם אנשים שמכירים די נהוג להיכנס גברים ונשים ביחד, או לפי חלוקה כלשהי שנקבעה בקבוצה. לא בוהים, לא מעירים ולא שואלים על הגוף של מישהו אחר, גם לא כדי להחמיא על קעקועים שנמצאים באזורים שבדרך כלל מכוסים בבגדים. לפני ששופכים מים על התנור נהוג לשאול (את חלל החדר) אם אפשר לזרוק, ולא להוסיף כלום למים בלי לשאול. יש כל מיני שמנים ותוספים ארומטיים אבל גם נהוג להוסיף כמה טיפות בירה למים שזורקים בסאונה, כשזה מתאדה נוצר ריח פנטסטי של שמרים טריים (ריח כמו במאפיות, של לחם טרי) אבל לא כולם אוהבים את זה. מי שלא ינקה אחרי עצמו ולא יגרוף את המים יזכה לשיימינג (בסגנון פאסיב אגרסיב כמובן) ואם מדובר בדייר בבניין משותף הוא יקבל הערה מחברת הניהול. בסאונה פרטית, מי שחימם את הסאונה או שאל אם מחממים סאונה חייב גם להיכנס אליה. סאונה חשמלית צורכת חשמל ולכן כסף אז מי שהפעיל אותה חייב ללכת, גם אם אין לו כוח ובסוף לא בא לו. סאונה קלאסית שמחממים בעץ זה עבודה של ממש, צריך להבעיר אש ולתחזק אותה עד שהסאונה תגיע לטמפרטורה הרצויה אז הנוהג הוא שמי ששאל אם מחממים היום סאונה הוא זה שישמור על הטמפרטורה בהוספת עצים פה ושם.

אל תשאלו אם אתם לא רוצים לדעת

ביחס לאנשים קרים, סגורים ומופנמים שממעטים במילים ובכלל בתקשורת לא הכרחית עם בני אדם אחרים ברכת שלום תמימה של 'מה נשמע' תיענה בפירוט מפתיע, באמת יספרו לכם מה נשמע ואם שואלים אתכם מה נשמע מצפים שתספרו. אם תשאלו מישהו שלא פגשתם הרבה זמן, אבל גם אם נפגשתם אתמול, מה נשמע הוא יגיש לכם תקציר של מעלליו מאז הפעם האחרונה שנפגשתם או דיברתם. וזה עובד לשני הכיוונים, אם שאלו אתכם מה נשמע מצפים שבאמת תספרו ולא תענו ב'הכל טוב'. ברכת השלום הסטנדרטית הזאת מיועדת רק לאנשים שמכירים טוב ויודעים מה יכול להיות נשמע אצלם, לפנות ככה לאדם זר זה גסות רוח והתשובה תהיה גרסה מרוככת של 'לא עניינך כי אנחנו לא מכירים'. מה שכן הפינים הסגורים והקרים נפתחים ומפשירים די מהר בעזרת קצת אלכוהול, היוצא מן הכלל בעניין הזה הוא אם אדם זר שואל 'מה נשמע' ואפשר לראות בבירור שהוא שיכור אפשר לענות 'הכל טוב' אבל אז מסתכנים בהיקלעות לשיחה שלא מעוניינים בה. אפשר גם להתעלם אבל שמתי לב שעוברי אורח ששיכורים מתחילים לדבר איתם ישתפו פעולה ויחליפו איתם כמה מילים, אולי מתוך רחמים על מי שמספיק בודד לדבר עם זרים אבל בעיקר מתוך נימוס. למרות כל המופנמות וההסתגרות זה מאוד לא מנומס להתעלם מאדם שמדבר אליך, גם אם מדובר בזר וגם אם הוא שיכור ומעצבן. לא חייבים להפסיק ללכת אבל כן צריך להכיר בעצם קיומו ולו רק כדי לומר שסליחה, אני ממהרת אבל שיהיה לך המשך יום טוב. אפשר גם להגביר קצת את קצב ההליכה אבל לא ברמה של לרוץ ולברוח, בדרך כלל מבינים את המסר. כמובן שיש גבול לנימוס ואין צורך להתייחס למי שמרגישים מאוימים ממנו, בדרך כלל שיכורים שצועקים, מהם כן כדאי להתרחק ובמקרה הצורך לצעוק לעזרה.

רוב הדברים האלה הם חוקים לא כתובים, אבל משהו שכדאי לדעת על פינלנד ותושביה זה שחוקים לא כתובים יכולים לקבל מעמד של חוק לכל דבר. אם מפרים את החוקים הלא כתובים אולי לא תקבלו קנס, כחלק מהמאמץ להימנע משיחות מיותרות עם זרים כנראה גם לא תקבלו נזיפה של ממש אבל כן תדעו שעשיתם משהו לא בסדר וגם תרגישו רע בגלל זה. זה מה שנקרא 'אכיפה חברתית' אבל הבעיה עם זה שמי שלא מכיר היטב את התרבות לא יבין למה מסתכלים עליו ככה. בישראל לא נתקלתי בזה בכלל אבל בישראל מי שלא עוקף בתור לא יתקדם בו, חוקי התנועה הם המלצה, לפי מה שזכור לי להוריד נעליים בבית של אחרים זה לא מנומס ומי שעשה משהו לא בסדר יחטוף צרחות אם לא אגרופים וגרוע מכך. לא ברור לי איך שרדתי רוב חיי בישראל כי הדברים היחסית קטנים האלה יכולים לעשות את חיי היומיום בלתי נסבלים, אורח החיים בפינלנד מתאים לי הרבה יותר ורוב המנהגים שהזכרתי נראים לי מאוד הגיוניים. אולי חוץ מלא להכין ארוחת בוקר לאורחים, בפעם הראשונה שהתארחתי נאלצתי לכרסם חטיף מאתמול עד שחברתי שהיתה המארחת הבינה פתאום שאני מארץ אחרת עם תרבות אחרת ויש מצב שאף אחד לא אמר לי שצריך להביא ארוחת בוקר לעצמי ואיכשהו יצא שהכנתי טוסטים לכל הקבוצה…