עם ישראל אוהב לקטר, זה כבר ידוע. מה שלא מדובר מספיק הוא קיטורים של לקוחות. הלקוח הישראלי כועס, זועף ומתרעם – אבל על מה בדיוק?

היגיון כלכלי פשוט

מוצר מסוים עולה 100 ש"ח. א' חושב שהמוצר משתלם, לכן הוא משלם 100 ש"ח. זה אומר בשפה כלכלית פשוטה ש-א' הפיק תועלת שעולה על 100 ש"ח. כלומר, כש-א' קנה את המוצר הוא הרוויח מהקניה שלו איזשהי תועלת כלשהי שעולה על עלות המוצר. שאם לא כך – אז למה הוא קנה אותו? אף אחד לא הכריח.

התפיסה הכלכלית הזאת פשוטה מאוד. והיא אומרת שלכל המוצרים והשירותים בחיינו יש ערך מקסימום שאנחנו מוכנים לשלם עליהם. אם תג המחיר של המוצר או השירות נמוך מכך אז כדאי לנו לקנות ואם לא, אז לא כדאי לנו לקנות.

אלא שיש כאן עוד אלמנט: הערך המקסימלי שאנחנו מוכנים לשלם על המוצר הוא סובייקטיבי. זה אומר שלכל אחד ואחת יש ערך מקסימום אחר שנהיה מוכנים לשלם על המוצרים והשירותים. זה עניין של טעם אישי, חיבה, העדפות וכו'. למשל, אחד ימצא כוס קפה בבית קפה כבעלת ערך מקסימלי של 8 שקלים, ואחר ימצא את אותה כוס קפה כבעלת ערך מקסימלי של 12 שקלים. אין נכון או לא נכון – כל אחד וההעדפות שלו – בדיוק כמו שאין נכון או לא נכון בשאלה מה עדיף, אדום/כחול או שוקולד/וניל.

יקר לך? אל תקנה…

יצחק נכנס לחנות כלי מטבח. הוא רואה סכין קצבים איכותית, משוננת ומזמינה. הוא מסתכל על המחיר: 300 שקלים. מחיר מופקע לטעמו. הוא יצטער אך יעזוב את החנות בנעימים. לא קרה כלום. השמים לא נפלו. לא נגמרו הסכינים בעולם.

אברהם נכנס לאותה חנות. עובר בין הפריטים השונים ונתקל בסכין. הוא יסתכל על המחיר ועיניו ייפקחו לרווחה. הוא יוציא נהמת בהלה: "פיייי". המוכרת בחנות תסב את תשומת לבה אליו. היא תסתכל ותשאל אם יכולה לעזור במשהו. "לא נסחפתם" הוא יגיד בציניות. היא תחייך ותגיב במבוכה: "אלה המחירים, זה סכינים מקצועיות". אברהם יסתכל לעברה ויגיד: "חוצפה לגבות מחיר כזה, אתם לא מתביישים? חושבים אנחנו פראיירים". אברהם ייצא בסערה מהחנות.

הישראלי הממוצע הוא בעצם תינוק

מה מניע את אברהם להתנהג כך? הרי אף אחד לא הצמיד לו אקדח לראש והכריח אותו לקנות. מי פגע בו או עשה לו משהו? למה הוא זועם כל כך על משהו כה זניח?

ההשערה שלי היא שאברהם, ולמעשה חלק גדול מהישראלים, הם בעצם די תינוקיים. לא עברו את שלב הילדות המוקדמת לצורך העניין. כשהם היו קטנים הרגילו אותם לחשוב שכל דבר מגיע להם, וכשהם לא מקבלים משהו אז מת העולם. התחושה היא שכל העולם סובב סביבם, ושאנשים אחרים חייבים להם דין וחשבון. לשיטתם מי שגובה מחיר גבוה מידי על מוצר שהוא מציע הוא חצוף גדול. כי הרי, "זה נחמד שאתה רוצה להרוויח, אבל למה על חשבוני?" כי כשנולדים עם תחושה שהכל מגיע, אם לא אוכל לקנות משהו בגלל שאין לי כסף לכך, אז איפה פה הצדק?

סיבה עמוקה יותר

וכדי להמשיך את המחשבות עוד קצת, אז אם מחפשים סיבות עמוקות יותר, כנראה שמדובר בשילוב של חינוך ותרבות. ישראלים רבים גדלים בתחושה חמה ומחבקת יותר מידי. הערך הכי חשוב בעולם זה "חום ואהבה" ויתר הערכים נדחקים לשוליים. כך יוצא שאין כבוד הדדי ואין חשיבות לרגשי הזולת. כל מה שהם רואים זה את עצמם בלבד.

והכי מדהים בכל הסיפור, זה שהם גם לפעמים בצד השני בדיוק. כשהאברהמים הם גם בעלי עסקים בעצמם הם בדרך כלל הראשונים להחטיף לכל לקוח שלהם שמעז להתלונן על המחיר. הם הראשונים להתלונן אבל האחרונים לקבל ביקורת. ומה שלא יהיה – בעיני עצמם ובעיני הקרובים להם – הם תמיד הכי צודקים.

עולם הפוך.