Sign In

Remember Me

הרגע שבו היא בכתה (אבל הבינה)

מאת: מיטל אור / עוברים הלאה

התחיל מבצע חדש וכשמדובר במדינת ישראל לא מדברים על מבצע קראייטיב בחנויות אלא (עוד) מבצע לוחמני.
התווכחנו, אני והגיס במשך שעות על מהי מלחמה ומהו מבצע ומי רשאי להגדיר מה.

זה התגלגל, אליהם ואלינו ועל קבוצות ושייכות והוא אמר שאנחנו מאפשרים להם (אלו שאינם יהודים) להתנהל במדינה שלנו כפי שהם רוצים, אבל הם כפויי טובה.

טוב, התווכחנו, אז כל אחד הוציא כל מה שהוא יכל. ואם לרגע אני לא אתייחס ספציפית למצב שנקרא מבצע או מלחמה (הצלחנו לסכם שנקרא לזה "מ", זה גם יותר פואטי), ניסיתי להסביר למה אף אחד שהוא אינו יהודי לא יכול להיות באמת חלק מהמדינה.

כמי שמגיעה עם כמעט 20 שנות נסיון הדרכה, אני יכולה להגיד שכדי לגבש קבוצה יש צורך בסמל, המנון ושותפות (אגב, אויב משותף עושה עבודה מעולה, במיוחד אם מנצחים אותו במשחק כדורגל). זה כל כך פשוט ולכן לכל מדינה יש סמלים והמנון.

גם למדינת ישראל יש סמל והמנון, יש לה דגל שהוא טלית ויש לה המנון שאומר "נפש יהודי הומיה". ויסלחו לי הקוראים היהודים מאד, אבל איך מי שהוא אינו יהודי או מי שעלה בשל חוק השבות ואינו יהודי יכול להצדיע לטלית? איך הוא יכול להתגאות בהמנון.

טוב, יש פה הרבה בלבול אולי, אבל מה שהסברת באותו ויכוח שהיה הויכוח הארוך ביותר של חיי (כי אני לא טיפוס מתווכח בכלל) הוא שאין לי מקום פה. מדינה שלא מוכנה לחתן אותי ולא מוכנה שאקבר ליד האיש אותו אני אוהבת, שמשלם מיסים, עשה צבא ועלה כי משפחתו אי שם נרדפה, זו מדינה שאני כבר לא יכולה להיות בה.

המצב לא באמת ישתנה ויהודי ולא יהודיה לא יתחתנו כאן יום אחד אז אני מבינה שאין לי מקום כאן.

הויכוח הבלתי נגמר הסתיים בכך שהוא טען שאין לי מה להגיד בנושא, כי מבחינתו אני לא כאן ואני הסכמתי ופיניתי לו מקום להתווכח עם מישהו אחר.

אז כמעט שהלכתי וראיתי אותה והיו לה דמעות. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שעכשיו היא מבינה. היא לא הבינה אותי, למה אני רוצה לעזוב, למה אני מרימה ידיים, למה במקום לגדל כאן דור שיילחם על המדינה הזו וישאיר נוכחות יהודית אני עוזבת. אבל אז היא הבינה פתאום שאין לי מקום פה, שהמדינה לא רוצה אותי ושאין לי על מה באמת להילחם.

היא בכתה ואני התרגשתי. היא הבינה והפעם אני הכלתי. והפוסט הזה הוא כנראה המבולבל והרגשי שהיה עד היום ובתקווה שמכאן והלאה התחושות יתבהרו. בכל זאת, שוב פעם יש פה "מ" והפעם היא לא יכולה לצאת עם הילדים מהבית, כמו שאני הרגשתי שם בשנת 2006.

< למאמר הקודם     |     למאמר הבא >

אני מקווה שהפוסטים שלי יעודדו אותכם ויעניקו לכם השראה להגר וגם למצוא את האושר האישי שלכם :) קריאה נעימה.

הגב

היה הראשון להגיב

הודע אל
wpDiscuz