אתה משתתף במשחק קבוצתי. אתם כקבוצה צריכים לקבל החלטה בנוגע לדרך הפעולה הרצויה על מנת לחדור לבסיס של הקבוצה השניה ולקחת משם את מגן הניצחון. אתה יודע בביטחון של מאה אחוז מה צריך לעשות: צריך לחצות את הנהר ולהיכנס דרך הכניסה המזרחית. שם הקבוצה השניה בודאות תציב הכי פחות שמירה. איך אתה כל כך בטוח? כי אתה יודע איך הם חושבים. אתה מכיר אותם. אתה משוכנע. אין לך ספק בכלל מה הדבר הנכון שצריך לעשות.

חצי שעה לפני תחילת המבצע אתה נעמד בתורך במרכז המעגל ומסביר לחבריך לקבוצה מה צריך לדעתך לעשות. קוטעים אותך, מפריעים לך, לא נותנים לך לדבר. אבל ככה זה במשחק הזה. כל אחד מקבל כמה שניות בודדות להעביר את הטיעון שלו. אתה מגביר את הקול, מתחנן שיקשיבו, אבל אף אחד לא מתרגש. אתה חוזר למקומך ובזה אחר זה ממשיכים לעלות כל יתר חברי הקבוצה להעביר את עמדתם. כולם עסוקים בלשכנע. כולם מדברים עם כולם. מסבירים. טוענים. בטוחים. לבסוף, לאחר שדיברת, צעקת וניסית כל מה שיכולת, עורכים הצבעה. 13 אנשים בעד פלישה מהשער הצפוני. 5 אנשים בעד כניסה מהשער הדרומי. 2 אנשים בלבד, כולל אותך, בעד כניסה מהשער המזרחי. אתה תופס את הראש באכזבה נוראית וגוער בחבריך: "לא! מה אתם עושים? זאת טעות נוראית!". אבל אין מי שיקשיב: הקבוצה החליטה מה שהחליטה. הרוב קובע. ועכשיו הקבוצה נערכת למבצע.

לא כיף להיות מיעוט

יש משהו מאוד מתסכל בלהחזיק דעה ששונה מדעת הרוב. דעה שגיבשת ועיצבת כל חייך, שנגזרת מתפיסות עולמך, מהערכים שעליהם גדלת ומניסיון החיים שלך לא משותפת לאנשים אחרים. אתה לבד במערכה. כולם פה ואתה שם. אתה כל הזמן מנסה לשכנע ולהשפיע על אחרים לראות את הדברים כמוך. אבל אף אחד לא מתרגש. כולם עומדים בטון יצוק מאחורי עמדותיהם. לא רק שזה מתסכל להחזיק בעמדה שונה מהשאר, זה גם די משונה. "איפה טעיתי? למה אנשים רואים אחרת ממני? איך בכלל אפשר לחשוב כך?". אתה מהורהר. "הרי אני אדם נבון, משכיל, עם ניסיון חיים, איך זה יכול להיות שכולם חושבים כל כך אחרת ממני?". המחשבות לא עוזבות. קשה ומוזר להיות במיעוט.

עובדות

ואז אתה מנסה לדבר על עובדות. "בכל המקרים שהיה X קרה Y". אתה מראה איך זה קרה כך שוב ושוב פעם אחר פעם, במקומות שונים, בתקופות שונות. "כל פעם שיש X קורה Y! אתם לא רואים את המגמה הברורה הזו?". אבל בני שיחך מסתכלים בצקצקנות. הם עונים: "קודם כל אי אפשר להשוות. פעם כשהיה X וקרה Y, היה גם בכלל Z, והיום אין Z, היום יש משהו אחר לגמרי". הם ממשיכים: "ומעבר לזה, זה שקרה Y כשהיה X לא אומר שלא היה יכול לקרות משהו יותר גרוע אלמלא X". ולכן הם מסכמים בביטחון "צריך לנסות X שוב, אבל הפעם כמו שצריך". אתה תופס את הראש בתסכול. אתה מנסה לצעוק, להכניס להם את זה לתודעה בכוח: "על מה אתם מדברים?! ניסו את X כל כך הרבה פעמים וזה נכשל! למה לנסות שוב ולהיכשל שוב?". ומהצד השני עונים לך באדישות עם חצי פיהוק: "לא לא, צריך פעם אחת לנסות X כמו שצריך, ואז נדע. בינתיים תשתה כוס מים, הכל יהיה בסדר".

אין אלטרנטיבה

בצעד נואש אחרון אתה מנסה דרך אחרת. אתה שולף את הקלפים האחרונים בשרוול. מבקש ומתחנן שמישהו יקשיב ויקבל את עמדתך. ואז, סוף סוף, אחרי ניסיון בלתי מתפשר לשכנע אתה מגיע לרגע ההכרעה. בני שיחך מסתכלים לעברך. הם סוף סוף קשובים. הם נותנים לך צ'אנס. הצלחת לחדור את חומת הבטון. זה הולך לקרות, הנה זה בא. אלא שאז, מפח הנפש שב ומתממש: "נו אוקיי, ונגיד שאתה צודק. נניח שאנחנו מסכימים. נניח ש-X באמת כזה רע. נניח. אבל אז מה? הוא אמנם גרוע, אבל הוא הכי פחות גרוע. ממילא אין שום אלטרנטיבה".

ההתפכחות

ההבנה שאתה במיעוט היא קשה. ברגע שנופל האסימון פתאום כל הנקודות מתחברות. פתאום הרבה יותר מובנת ההתנגדות של כולם לעמדות שלך. הרבה יותר ברור למה כולם מסרבים להקשיב. למה כולם מתבצרים בעמדותיהם. פתאום מחלחלת ההבנה שאתה זה שנוהג נגד כיוון התנועה (כמשל הבדיחה הידועה על זה שאשתו מתקשרת אליו ומספרת לו שמדווחים בחדשות על מישהו שנוהג נגד הכיוון באיילון והוא עונה לה: "אחד?! כולם נוהגים נגד הכיוון!"). וכשזה קורה קשה שלא להיתפס בדידות וצער איומים.

כשקיבלתי אני את ההבנה שאני במיעוט בישראל, היה לי קשה בתחילה. אני בסך הכל רואה עצמי מחזיק בדעות די ריאליות. אני ימין-מרכז בדעותיי המדיניות וימין כלכלי בדעות כלכליות-חברתיות. עוף מוזר מאוד במחוזותינו. אני שוחר חופש. מעוניין במינימום התערבות של המדינה בחיי הפרט. לתת לאנשים לחיות כפי שהם, ולהגשים את עצמם, מבלי שיש בידי קבוצה כלשהי יותר מידי כוח. אני בעד חופש ביטוי, חירויות פרט, וכלכלה חופשית ומשוחררת מחסמים. זה כל כך סביר בעיניי שהיה לי קשה מאוד לקבל את העובדה שזו רחוקה מאוד מלהיות דעה אפילו קצת מקובלת כאן. הפער ממני לממוצע או חציון הדעות הוא אדיר. שמיים וארץ.

בתחילה לא הבנתי איך זה קורה לי. נמלאתי צער ותסכול. אבל אז התפכחתי. הבנתי שזה לא שאני לא בסדר קטגורית. אני בסדר גמור. זה גם לא שהם, הרוב, לא בסדר. הם מאה אחוז גם כן. כל מה שקורה הוא שאין התאמה. אני פשוט לא שייך לכאן. לא שייך למציאות הזאת. אני מי שאני והם מי שהם. אין מה להיאבק. אין מה להילחם. אין מה לשנות. זה מה יש. אני מיעוט.

אז מה עושים?

צריך להפסיק לקטר, להתלונן, להתבכיין. צריך להימנע מלהתווכח או לצעוק. חבל על הקול. צריך להרפות ולשחרר. המיעוט לא יכול לעשות שום דבר. המציאות היא כפי שהיא. צריך להפסיק להתלהם ולכעוס על הרוב. להפסיק לבקר. לקבל את העובדה הפשוטה שאתה במיעוט. לא לנסות להשפיע על אף אחד. זה מביך וממילא זה לא מזיז אף אחד אפילו מילימטר. אם כבר בדיוק ההיפך. הוא רק מבצר ומחזק את עמדת הרוב. עם כל הצער, צריך להרפות ולעזוב את זה. לגמרי.

כאן אני מיעוט. מיעוט קיצוני אפילו. מה שנותר הוא לחפש את אותו המקום שבו אהיה לרוב.