אמא שלי אמרה לי שזה יקרה

אתמול הלכתי לחנות שמביאה גם מוצרים ישראליים. האחראי או הבעלים עדיין לומד את השוק וכל פעם מתווספים מוצרים חדשים. הפעם הביאו שקדי מרק של אסם ומרוב התלהבות שכחתי שרציתי לקנות גם זיתים… שמעתי שיש פה גם חנויות של סורים ושל הודים, אבל עוד לא ביקרתי בהן.

בשבוע שעבר הלכתי לפארק כלבים. הייתה שמש ואנשים כבר הסתדרו בחברויות שלהם. בצד היו שני חבר'ה במראה שלפי השיפוט שלי נראה סורי. הכלבה שלהם גורה חמודה צעירה שעשתה המון שטויות וגרמה לכולם לצחוק. התקרבתי אליהם והתחלנו לדבר, שיחות של בעלי כלבים. מפה לשם, כיוון שהיה להם מראה "לא מקומי" ובנוסף מבטא, שאלתי אותם "מאיפה אתם" התשובה הייתה "אלברטה". אני הוספתי ברוב טפשותי "במקור…" והם ענו "פקיסטן, אבל נולדנו בקנדה, ההורים שלנו משם".

התנצלתי. זה מאד לא מנומס לצאת מנקודת הנחה שמישהו מאיפשהו רק בשל המראה שלו. "זה קורה לנו הרבה, זה בסדר" הם אמרו והוסיפו "קנדה היא מדינה רב-תרבותית. כולנו לא באמת מכאן…" וקצת דיברנו על זה.

בערב ממש נכנסתי לפייסבוק וראיתי את חבריי (מי יותר וירטואלי ומי פחות) מלאים בצבעים של כחול ולבן. פוסט שקפץ לי לעין נגע על הישגיה הבלתי רגילים והייחודיים של מדינת ישראל. הפוסט הגדיל לעשות כשנכתב בו שרק מדינת ישראל הצליחה להגיע להישגים כאלו תוך שבעים שנה…

כשההורים שלי ביקרו בארה"ב

כש"התפוצצה" פרשת קלינטון-לוינסקי ההורים שלי בדיוק היו בארה"ב. במסגרת טיול של חודש וחצי הם כיסו לא מעט מדינות ולא מעט קרובי משפחה. לכל צד יש מישהו איפשהו בארה"ב אז היו להם לא מעט אנשים לבקר. לפני שעברתי אמא שלי הזכירה לי את הטיול הזה שלהם ודיברה על התייחסות שלה ושל המארחים לפרשה שאז הסעירה את ארה"ב.

"כשהלכנו למשפחות שהן דור שני, הטלוויזיה כל הזמן דלקה. הן כל הזמן התעדכנו מי אמר למי ומה. כשהלכנו אל הישראלים שעברו (לא משנה שהם גרו בארה"ב שני עשורים לפחות), הטלוויזיה הייתה כבויה וכאילו הפרשה לא הייתה" נשמע היה שזה הטריד את אמא שלי. האדישות הזו לחדשות, למה שקורה במדינה שלך, לזה שלא אכפת לך.

"את תראי, גם לך זה יקרה, לא יהיה לך אכפת ולא תביני מה באמת מתרחש במדינה" היא אמרה ואני שאלתי אם זה כזה דבר רע. מה רע בקצת חופש חדשותי, באי-אכפתיות, בהתרכזות קצת אנוכית בי ובמשפחתי?

הפייסבוק שלי משעמם

במסגרת של משהו אישי לחלוטין עיינתי בפייסבוק שלי. התעניינתי בפוסטים ישנים ומצאתי את מה שרציתי למצוא, אבל לא רק. מסתבר שפעם הפייסבוק שלי היה מעניין יותר. היום אני כמעט ולא משתמשת בו, אני מעלה פוסטים כדי שיהיה ולא פעם משתמשת במינימום מילים באנגלית. בואו נגיד את האמת, הוא די משעמם, כמעט כמו החיים הקנדיים, רק לא בדיוק.

אני לא אעלה תמונות של איזה כיף לי כי הציפוריים צייצו בבוקר, אני לא מעלה יותר אמרות ובטח לא תמונות של הילדים ות'כלס, כמה אפשר לצלם את הכלבה. מרוב פוסטים של הכלבה אני נראית כמו זקנה שהילדים שלה כבר לא שמים עליה והיא אלרגית לחתול אז הביאה כלב (כמעט הכל נכון).

פעם, הפייסבוק שלי בעט. כשהתקשרו אליי מהבנק והסבירו לי שאין להם שום הטבות לעצמאיים, גם אם הם עם הכנסה מעולה, כתבתי על זה. כשהוט מצאו את מספר הטלפון של בן הזוג שלי כדי לנסות לשכנע אותו שישכנע אותי להצטרף לשירות, התעצבנתי על זה וכתבתי ברשת. לאחר הבחירות האחרונות בהן הצבעתי כתבתי שמי שהיה לו טוב ימשיך להיות לו טוב וקיבלתי על זה המון תגובות, רובן מאד זועמות.

בעטתי את מה שהיה לי להגיד. כתבתי על האבסורד של החיים. על אי ההוגנות, על מסכנות, על תפיסות מעווטות. היו מסביבי חיים מעניינים ואני כתבתי עליהם.

זה לא שלי

היום, אני מסתכלת על פוסטים כמו הישגי מדינת ישראל וזה עובר לידי (לפחות רוב הפוסטים). אני שמחה עבור אנשים ששמחים עם המדינה שלהם, אבל לא מרגישה אפילו קמצוץ של התרגשות. זה לא נגע בי. לא שחיתויות, לא קיטוב, לא גזענות. זה לא שלי. אני עוד מרגישה אי נוחות ששאלתי שני אנשים נחמדים מאד מאיפה הם במקור (אחר כך שאלתי איך הם הגיעו לפה מאדמונטון).

הכעס הזה על החיים עצמם הוא לא כעס שלי. אני גם לא ממש עצבנית על מה שקורה פה. אני מבינה שטרודו כבר התחיל את הקמפיין שלו לקראת הבחירות הבאות (אין לי מושג אם הוא באופן אוטומטי המועמד של המפלגה שלו או לא). הייתה תאונה שנהרגו בה המון בני נוער שמשחקים הוקי וזה ממש, ממש עצוב. זה לא כזה חדש, אבל עד לסוף השבוע האחרון עוד אספו כספים לתמיכה במשפחות ובפצועים. עד כה נאספו כמה מיליונים.

אני חיה את החיים שלי, עם המשפחה שלי, עם החתול והכלבה. החיים שלי עדיין משתנים בכל יום, שום דבר לא דומה וכל הזמן יש דברים חדשים, אבל כולם ברמה האישית.

אולי נהייתי אגואיסטית, אולי אני חיה את החיים שלי. כך או אחרת, אמא שלי צדקה, היא אמרה שאני אהיה אדישה וזה נכון.