אחד הערכים המרכזיים שישראלים לא ניחנו בהם בעליל – עקביות. עם ישראל לא עקבי, מתנהל בהפכפכות ובחוסר איכפתיות לצביעות שלו – והכל מהמקפצה.
מה זו עקביות?
עקביות זו תכונה, או ערך של אדם כלשהו, שמשמעו היא שקיימת לוגיקה מסוימת שלפיה הוא פועל. הלוגיקה הזאת מקיימת את התנאי הבסיסי של "אם – אז", כלומר שיש סדר הגיוני לדברים כך שאם מתרחש אירוע מסוים אז ההשלכות הצפויות שלו הן כך וכך. עקביות זו תכונה חשובה מאוד לטעמי, משום שהיא מייצרת סדר בחברה ומאפשרת הסתמכות של אנשים אחד על האחר. מעל הכל – עקביות מאפשרת אמון הדדי, משום שאם אתה עקבי אני יכול לסמוך עליך שתפעל בדרך מסוימת בצורה סיסטמטית ולא תתהפך מצד לצד.
יש להדגיש כמובן שעקביות היא אמנם תכונה חשובה אבל היא לא התכונה החשובה ביותר וברור שלא צריך לקחת שום דבר לקיצון. גם עקביות מוגזמת או שאיפה ללוגיקה מוחלטת בכל פעולה היא בעייתית מהרבה מובנים אחרים. המפתח הוא כמובן איזון נכון ובריא בין חוסר עקביות לבין מרובעות, כאשר כלשעצמי, אני מעדיף עשרות מונים את הצד העקבי יותר מאשר את הזגזגן.
דוגמאות לעקביות
כדי להבין את טענת הפוסט, חשוב לתת מספר דוגמאות לעקביות:
– שכן כועס על שכניו כאשר הם לא משליכים את הזבל בתוך פח האשפה אלא מחוצה לו. אם הוא אדם עקבי, הוא ידאג שהזבל שהוא משליך אכן יהיה בתוך הפח.
– נהג בכביש מתרעם על כך שנהג אחר לא נותן לו להשתלב בצורה בטוחה בנתיב, אלא מאיץ וחוסם לו את ההשתלבות במכוון. אם הוא אדם עקבי, הוא ידאג לתת לאנשים להשתלב לפניו בחפץ לב.
– רוכש בסופר מתעצבן כאשר זוג שלפניו תופס מקום בתור ומוסיף כל העת דברים לתוך העגלה. אם הוא עקבי, הוא ידאג להשלים את הקניה ורק אז לתפוס לעצמו מקום בתור.
והדוגמאות רבות.
בישראל – הצביעות חוגגת
אלא שבישראל, אני מבחין כל הזמן בכך שהצביעות מדהימה. חוגגת. צועקת לשמים.
אני רוצה להדגיש משהו עוד לפני שאתן שלל דוגמאות – מצדי, אל תכבדו אותי, אבל אל תהיו צדקנים. הבעיה הגדולה שקיימת בישראל (ולטעמי – וכאן אולי תהיה מחלוקת מסוימת – בולטת במיוחד בישראל) היא לא עצם העובדה שאין כאן כבוד הדדי וכיבוד המרחב הפרטי אחד של האחר. זה כבר התרגלנו. מה שמעצבן במיוחד הוא הצדקנות. הישראלי המצוי מרגיז אותי משום שהוא מזלזל בכל מה שסביבו אבל באותה נשימה בדיוק מצקצק ומקטר על זה שהאחר מזלזל בו. כלומר, מבחינת הישראלי הממוצע, אין שום בעיה להיות בלתי עקבי בעליל, שלא לומר צבוע. לא רק שהוא עושה את זה, אלא הוא עושה את זה מהמקפצה.
חוסר העקביות הזאת מאפיינת כל כך הרבה ישראלים שאני מכיר שזה בעיניי תופעה בלתי נפרדת מהזהות הישראלית. כאילו שחלק מהיותנו ישראלים זה גם העובדה שאנחנו מסוגלים לזגזג ולהתהפך מצד לצד בין רגע, "בלי לראות בעיניים".
חוסר עקביות תוצרת כחול לבן
לפני כמה ימים נחשפתי לסרטון שרץ ברשתות החברתיות שבו סלבית מקומית שלא הכרתי קודם לכן עוקפת את התור בצ'ק אין לטיסה למורת רוחם של עשרות אנשים זועמים מסביב. הם עמדו כנראה זמן רב בהמתנה לטיסה ואילו היא, שרק הגיעה, ואפילו באיחור, נכנסה למטוס לפניהם. ההמון כעס, התרגז, זעם וקרא לעברה קריאות נאצה. הדמות הרלוונטית שזכתה לקיתונות הביקורת ממש לא מעניינת אותי וגם הסיפור עצמו לא הדיר שינה מעיניי. מה שהרגיז אותי בכל העניין היה הצביעות של ההמון הזועם.
הרשו לי להעז ולהמר שאילו הייתי שולף באקראיות את אחד מהנוסעים שעומדים שם וזועמים ומעביר אותו לפני כל השאר בתור הוא לא היה מרים את ידיו לאויר בזעם ואומר: "סליחה! יש פה תור של אנשים ואני אכנס רק כשיגיע תורי". אני נוטה להאמין, שאם הייתי מסמן לו בתנועת יד להיכנס מסביב לתור, הוא היה תופס את הטרולי שלו ועט לעברי כמוצא שלל רב בלי לחשוב פעמיים. ואם ההמון שמסביב רק היה חושב לזעום עליו – הוא היה ממשיך להתקדם אל עבר המטוס במופגנות.
רגע אחד הוא זועם על כך שמישהי עקפה את התור. רגע לאחר מכן הוא יעקוף את התור בלי למצמץ.
אני אמנם לא מהמר גדול, אבל יש לי ביטחון רב בכך שזה בדיוק מה שהיה קורה. ויודעים למה? פשוט משום שכנראה כל אחד מאלו שמצקצקים בתורים, בכבישים, בבתים משותפים וכו', דואג היטב להרים טלפון לבת אחותו שעובדת בדואר שתקדם אותו בתור, או לחבר ילדות שעובד בעירייה כדי שיזרז איזה טיפול בהיתר בניה או להיא מהצבא שעובדת בחברת הסלולר, שתדאג לעוד כמה שקלים הנחה בחודש. מבחינתו אין לו שום בעיה בשעה 9:00 להרים טלפון לקרובה שלו שעובדת בסניף וב-9:05, לאחר שהיא לא ענתה לו, כשהוא מחכה שתורו יגיע, להתעצבן על כך שהנציגה יוצאת ממקומה ומחבקת אדם אחר שהרגע נכנס, ומקדמת אותו בתור. הוא יצקצק, יכעס ויתלהם, מבלי לזכור שרק חמש דקות קודם לכן הוא עשה את אותו הדבר בדיוק.
ואם זה לא משכנע אתכם, חשבו על עצמכם. האם פעם זכיתם "לקומבינה" כלשהי מאיזה חבר או מכר? האם פעם העמדתם את הרכב באדום לבן או בכניסה לחניית רכבים, רק לכמה דקות? האם פעם בחדר הזבל נפל לכם חלק מתוכן שקית האשפה על הרצפה ולא טרחתם להרים אותו? כי אם כן, אז לפחות תהיו עקביים ואל תצקצקו כשהאחר עושה כלפיכם בדיוק את אותו הדבר.
נקודה מעניינת, ואני שואל אם אני עומד בסטנדרט העקביות? 😀
לדעתי אפשר לקרוא לתכונה הזאת גם 'יושרה אישית' – ואני לא בטוח שכל העמים האחרים עומדים בה בכבוד. היא יותר מאפיינת קהילות מערביות, שכבוד לפרט הוא ערך יסוד.
כך שבכל המדינות שבהם ערך האדם נמוך, תמצא חוסר עקביות. זה כולל מדינות במזרח אירופה, כמו גם במזרח התיכון, ומרכז אסיה (הודו, פקיסטן) אני בספק אם הסינים שומרים על עקביות, ואם כן, זה רק כאשר "האח הגדול" מביט בהם. מצג שני קשה לי להכליל אומה שלמה, אולי ניתן למצוא אנשים יותר עקביים בקהילות מסויימות באותה המדינה.
תודה על המאמר.
זאת פונקציה של רווחה (ומרווח נשימה). בארץ מגוריי, חייתי בשתי ערים: אחת (הנוכחית) ירוקה, מרווחת, עם אקלים ממוזג. העיר התפרסמה בעולם בעמידה מופתית בתורים ובקריאת "תודה" לנהג האוטובוס בעת העצירה בתחנה. השניה סואנת, צפופה, ג'ונגל של בטון, חורף מזופת וקיץ מהביל. נחש מה? כדי לתפוס מקום באוטובוס תצטרך (מילולית) להשתמש במרפקים. הנהיגה פרועה יותר, ורק תנסה לעצור באמצע ההליכה ברכבת התחתית בבוקר. תרבות התנהגות היא תולדה של התנאים במקום, ואין שום דבר מולד שהופך עם אחד לאצילי יותר מאחר.
עצוב , אבל אמת.
מאמר יפה (:
אבל קצת לדייק, בישראל ההתנהגות הזאת נעשית במודע מוחלט, כי הכל כולל הכל אצלנו בגדר מלחמה קיומית ו
אסור-לצאת- פראיייררררר…. !!!
ואו אני שמתי לב לזה גם! ואתה תיארת את זה באופן כלכך מושלם!!! שאפו
כאילו לי אסור לטעות, לך מותר. נתקלתי גם בצרפתים עם המנטליות הזאת, למזלי הם מיעוט. אבל בישראל ניתן למצוא הרבה אנשים מהסוג הזה, וזה מה שבידיוק מרגיז!