אני מגיע אליו אחרי שהות של ימים, שבועות, בחו"ל. שהות שכוללת שחרור מהלחצים, החרדות, הצפירות בכבישים, העקיפות בתורים, החשדנות ההדדית, הביקורת מכל עבר.
אני מגיע אליו אחרי שאני טעון היטב. אחרי לילות עם שינה ערבה ושלוה. אחרי שהסתובבתי בחוץ בטמפרטורה קרירה ונעימה. אחרי שאכלתי טוב, התנהגו אליי בכבוד, ראו אותי כבן אדם.
אני מגיע אליו אחרי פגישות עם אנשים נעימים, קולגות מכל העולם, שרוצים לעשות איתי עסקים שמבוססים על אמון וחברות, מתוך רצון להצליח ביחד, לגדול, לעשות טוב לעולם ולאנושות.
אני מגיע אליו אחרי שאני רואה נופים משגעים. מרחבים פתוחים. שדות ירוקים. עצים. אגמים. נחלים. נהרות זורמים. נושם אויר נקי.
—————————-
ואז, בבת אחת, אני מגיע אל הגייט.
כדור של אנשים. צעקות. ריבים. ויכוחים. לחץ. קיטורים. תלונות. שיחות טלפון קולניות. עומס כבודה וציוד. קללות. שכונה. צחוקים. התבהמות. גזענות. פרצופים שטבעיים לי כל כך, אבל שנואים כל כך.
ההגעה לגייט היא הגעה בזמן, אחורה בזמן. האנשים בגייט לישראל, הם הגרועים שבאנשים. משום שהם קונטרסט אדיר לשפיות והשלווה שהרגע הגעתי ממנה.
הגייט. הגייט הוא המקום העצוב עליי בעולם.
מאוד מזדהה, אם כי יש מקומות בעולם שהישראלים בגייט הם לא מהחומר שציינת, אלא עם מנטליות יותר אירופאית ונעימה. מקומות כמו יפן, דרום קוריאה ושוויץ ולא כמו יוון וקפריסין.
קצר, קולע ומדוייק.
מצטרף לישראלי הנודד, אהבתי מאוד 🙂
אחד המאמרים הטובים בעיניי. קצר, מדוייק ונכתב מהלב.
כתיבה מצויינת!
אין לך ילדים? אתה באמת נהיה עצוב כשאתה חוזר לישראל אחרי כמה חודשים שלא ראית את הילדים שלך?
אין ישראלי יותר מבועס מישראלי שחוזר ארצה.
מנשה פ, מציע לא לשפוט בחומרה רבה אדם שלא היית בנעליו, ואפילו אינך יודע את פרטי חייו המדוייקים.
אני יכול להעלות השערות סתם בשביל להדגים זאת (ואין סיבה ש ״הנוסע המתמיד״ בכלל יבהיר — אלה חייו הפרטיים), למשל: יתכן שכל שהות שלו בחו״ל היא רק של ימים בודדים או שבוע-שבועיים, כמו מישהו שעובד בציא הסוחר (על ספינת משא), או כמו מישהו שעובד בצבא-קבע קרבי. יתכן שילדיו בוגרים וממילא יש להם חיים עצמאיים, כך שאולי הם בעצמם לא תמיד פנויים לראות אותו.
אני לא שופט בחומרה, בסהכ שאלתי שאלה כי הטקסט שהוא כתב הוא קצת מוזר בעיני עבור אדם בעל משפחה.
הוא לא חייב לענות על כלום כמובן אבל כשאדם כותב טקסט אישי באינטרנט מותר גם לשאול אותו שאלות אישיות, גם אם לא נעים לך לקרוא אותן.
אגב, גם להיות עצוב ובדכאון לחזור לישראל אחרי שבועיים שלא ראית את ילדיך זו הזיה בעיני אבל אני מודע לכך שיש גברים ונשים שילדיהם מעניינים אותם כקליפת השום.
מבחינתי התשובה לשאלה איפה הבית שלי נמצא מאוד פשוטה והיא "איפה שהילדים שלי ואשתי נמצאים" (והם לא נמצאים בישראל) אבל כנראה שיש אנשים שאצלם זה אחרת.
יש משפחה אהובה מאוד (שתי בנות ואשתי)
ראשית אני כבר 15 שנה על הקוים ואפשר לומר שכולנו התרגלנו. לפעמים אשתי או מי מהבנות או כולן ביחד מצטרפות לכמה ימים. לפעמים אני חוזר בסופ״שים ואז נפגשים כולנו. לעיתים יותר רחוקות (אחת לחודשיים בערך) אני ״סוגר״ סופ״ש בחו״ל. לא סוף העולם. היום הילדות כבר גדולות ועצמאיות והיה בהחלט יותר קשה כשהיו קטנות. אבל גם אז הסתדרנו. ההורים של אשתי מאוד עזרו ועוזרים.