כשהייתי נערה צעירה קראתי את הספר "אני, כריסטיאנה פ." – ספר שהשאיר עליי את חותמו. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כאשר הגעתי לברלין בפעם הראשונה, לפני יותר מעשור. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי רגועה ונשמתי לרווחה. הרגשתי חופש, שזהו הבית.
שנים לאחר מכן המשכתי לבקר עוד פעמים רבות בברלין. בברלין יש מקום להיפסטרים, פנסיונרים, משפחות צעירות ובעיקר לאנשים שמעוניינים לחיות את חייהם בשלום ובשקט. לאף אחד לא איכפת מי אתה ואף אחד לא מדבר איתך, אלא אם פנית אליו. כולם מתעסקים בענייניהם שלהם ולאף אחד לא היה איכפת אם אני נשואה, לסבית, מה יקרה לקעקועים שלי כשאהיה זקנה או אמות, אם יש לי ילדים או שאני מתכננת בקרוב. ברוב אזורי ברלין אין כמעט רעש, אין אזעקות ואין צפירות, מלבד אלו של רכבי כוחות הביטחון. האנשים חופשיים, רגועים וכה נחמדים, אפילו שהסטיגמה הרווחת לגבי גרמנים היא שהם קרים ולא-נחמדים לזרים. סטיגמות, הסתבר לי די מהר, לא תמיד נכונות.
גרתי בתל אביב לפני שעברתי לברלין. הלכתי לעבודה בבוקר, עבדתי 14-16 שעות בממוצע ליום, חזרתי הביתה עייפה ומותשת, ממשיכה ליום הבא, ועדיין נותרתי ללא כסף בסוף החודש. שכר הדירה היה גבוה ויוקר המחיה… טוב, נו, אתם מכירים את זה.
המעבר לברלין פתח בפניי ערוצים חדשים והיכרויות חדשות. רק צריך לרצות, לקוות ולהאמין שהעתיד יהיה טוב יותר.
הכי טוב שתעודדו את הערבים להגר מפה כדי שיהיה לכם לאן לחזור כשהגרמנים ירדפו אותכם…
אם הראייה הייתה שלך ביקורטית, ניטרלית, לא מוטית ולא מושפעת משטיפות מוח היית רואה שהעולם דינאמי ומשתנה. כן, הייתה שואה והעולם השנה מאז רבות, כמעט כל עם זז לאלפי כיוונים. אם כמה שאני מסכים שהערבים שעושים פיגועים פוגעים במדינת ישראל משמעותית – הם לא הבעיה העיקרית, הבעיה העיקרית היא אנחנו – הישראלים (יהודים, נוצרים, אטאיסטים ומוסלמים כאחד). כי זה מאוד ישראלי לעקוף בתורים. וזה מאוד ישראלי לחתוך בכביש. ומאוד ישראלי לעשן בציבור שלא מעשן. ומאוד ישראלי לשים פס אחד על השני, לא לכבד ולזלזל אחד בשני. עם שמזלזל בעצמו – הוא עם שאני אישית רק רוצנ לברוח ממנו – עם… Read more »
כל כך נכון 🙂