היומיום היפני הוא יעיל, מתחשב, שקט וקטן.
בחדר בית מלון סטנדרטי לעיתים קרובות אין ארון או שידה, כלל. אין מקום לזה, תסתדר עם המזוודות. "קרש גיהוץ" הוא לוח מתקפל קטן בגודל חולצת טריקו. הברז של המקלחת הוא גם ברז הכיור – הבורר קרוב מספיק לשניהם…
כשנכנסים למעלית, לא עומדים קרוב מדי לדלת אלא תמיד נותנים קודם לצאת. נכנס אדם אחרון? מישהו מיד ילחץ על כפתור סגירת הדלתות כדי לחסוך כמה שניות המתנה.
מכוניות רבות מעוצבות בתצורת מיקרו-וואן, מה שמאפשר מרחב בתוך הרכב ויחד עם זאת, הן לא תופסות שטח גדול על הכביש\חניה. בתוך השכונות, הנתיבים צרים.
האוכל במסעדות, בדרך כלל מעולה. הכל מאוד נקי, מוגש בחן כמובן ותמיד מאוד טרי.
זה פרויקט זמני וטוב לי פה. הין היפני חלש ואני משולם בדולרים.
במקום העבודה התחושה קוסמופוליטית – לצד היפנים, עובדים רבים הגיעו מארצות כמו צ'ילה, מכסיקו, ארצות הברית, דנמרק, ברזיל, אינדונזיה, סרי לנקה. אני נחשב קנדי…
אנשים עובדים במעבדה על שטח לא גדול בהרבה מדף A4. איך הם עושים את זה, אני לא מבין. אני – אם צפוף וצריך להתחשב, חייב לפחות חצי שולחן.
המיילים קצרים ותכליתיים.
כולם מאוד מנומסים. זו איננה העמדת פנים – הם באמת נחמדים. לפעמים – בייחוד כשצריך לתקשר עם זרים (אני) – זו נחמדוּת של לחץ, מעין "אוי ואבוי – רק שהכל יהיה בסדר". אבל בכל זאת – עדיף על פנים זעופים. אם מישהו לא מחייך או מרים את הקול – יש יסוד לחשוש מפניו, כך יחשבו רבים.
הדברים מתבטאים גם בצורת העבודה כמובן. אחד המהנדסים (לא יפני) התנדב בשעתו לשירות צבאי במדינה שבה משרתים, ובכן אלה שרוצים לקבל הזדמנות תמורת סיכון. באותו צבא רגילים לתקשר בקול רם, משהו שייחשב ביפן לצעקות. ככה הוא תקשר עם אחד העובדים היפנים, ואותו יפני למחרת לא הגיע לעבודה, מרוב פחד… כי לא מרימים פה את הקול. השקט הוא תכונה יפנית מוערכת, בצד הצנעת-העצמי.
וכל ההתחשבות היפנית הזו היא כמעט בגדר דת חוץ מדברים אחרים. למשל, עישון וריח עישון…
וזה חלק מהדברים שהם קטנים ואני כאילו לא שם לב אליהם, אבל הם מצטברים. מעולם לא הייתי ביפן לפני כן, ואני נותן לאנשים קרדיט על התרבות שלהם, על מי שהם ועל המנהגים שמאפיינים אותם. אני אורח, הם היו כאן לפני והם יהיו כאן אחרי.
אבל הריח הקלוש של עישון במסדרון במלון – אנשים משתדלים לא לעשן בחדר, אבל הם מעשנים במרפסת ואז חוזרים למסדרון עם הריח מהפה, והריח שזה מביא ונדבק לשטיחים ולקירות, זה נורא. בכל חדר יש מאפרה, כדי לאפשר להם לצאת לעשן בחוץ, אז ברור שבחדרים נשאר קצת ריח. במלון הקודם סבלתי מהלם קל כל פעם שנכנסתי לחדר. במלון החדש זה כמעט לא מורגש בחדר, את ההלם אני מקבל כשאני יוצא למסדרון.
ביומיום אני לא חושב על זה, כי זורמים, כי זה מה שיש ואין טעם להתבאס על משהו שאי אפשר לשנות וממילא אין לי הרבה זמן לסבול ממנו, וכמה סבל זה כבר, אפשר לחשוב.
דבר אחר הוא הדיבור ביפנית. בעבודה עם עמים אחרים, במחיצתי בדרך כלל דיברו אנגלית. אלה היו דוברי ספרדית, רוסים, נורבגים, גרמנים, ועוד – אפילו צרפתים. בניופאונדלנד, כשאני התקרבתי – תמיד עברו לאנגלית תקנית. באורקני ובשטלנד יש לזה ביטוי: "chantin" – כאשר הדובר עובר לאנגלית תקנית (שאיננה שפתו הראשונה!) מתוך מאמץ מודע להיות מובן לאדם הנוכח ושאינו דובר דיאלקט מקומי. בשטלנד יש עוד ביטוי – "knappin" – והוא מעט ביקורתי כלפי השימוש באנגלית סטנדרטית שלא מטעמי נימוס, כביכול הדבר איננו מוצדק. בכל זאת, זה משקף את קיומה של התחשבות מנומסת בזרים, וזה דבר שתמיד הרגשתי.
אבל ביפן – גם מהנדסים יפנים שמדברים אנגלית שוטפת טובה, לא בהכרח יעשו זאת. בוודאי לא "לכבודי". הוייב שאני מרגיש הוא מעין "תראה חמוד, אם אנחנו הבעיה שלך, אז היא שלך, לא שלנו".
זו שפה שאני בגלגול הזה, לא אבין. אוקיי – ידעתי שככה זה הולך להיות. זה חלק מהמשחק שרציתי להשתתף בו, אני לא אתלונן עכשיו על הכללים וממילא אני לא יכול לשנות אותם. אבל אני לא מצליח לזכור כמעט אף מילה, זה לא כיף, זה לא דומה לשום דבר שאני מכיר. אני בוודאי לא עוקב אחרי כל הדקויות ואין לי מושג על התרבות של הארץ שאני נמצא בה. היא יפה מאוד, והכל מאוד מטופח ואני מעריך את זה, אבל זה כוכב אחר ואני פאקינג זיגי סטארדאסט.
הטעם המוזר לפעמים של אוכל. כתבתי למעלה, היפנים כאילו מאוד מחשיבים איכות וטריות, ואז על משהו ממש טעים הם דוחפים פתאום קטשופ, או מיונז נוראי. לא באריזה נפרדת שמשאירה לך את האופציה, אלא שליכטה על המנה בלי לשאול אותך. טרם נתקלתי בזה במסעדות, זו ארוחת צהרים ארוזה שהיא בסך הכל סידור נוח, סוגרת לי את הפינה ואני לא מתכוון להפסיק את ההזמנות. ממש אין לי עודף זמן להתארגן על אוכל, אבל זה מזכיר לי את הקנדים שיש להם בשר בקר מעולה, ואז הם מוסיפים עליו רוטב מתוק גועלי.
מזג האוויר המוזר, עונת הגשמים בקיץ, גשם לפעמים וחם, ואז מטרייה? זה מסורבל. וככה זה פה, זה האקלים. זה לא חם ולח כמו טוקיו או מקומות אחרים שהם נמוכים וקרובים לחוף, אבל אני עדיין מזיע, ובסוף היום הבגדים נדבקים לגוף.
כל אלה בהדרגה יוצרים איזושהי מועקה, מין עייפות, סוג של מיאוס. אני רוצה כבר לחזור לאיזשהו מקום מוכר, כמו ניופאונדלנד קנדה… אולי כמו אזורי החורש הים תיכוני, או הנגב. לא בטוח.
ובעצם אני יכול לקנות בית באיזשהו מקום, אבל לא תהיה לו שום משמעות. ופתאום הבנתי שזה חסר. וזה העניין: מצד אחד, אין לי שום כוונה לחזור לישראל, שהיתה ביתי ביותר ממובן אחד. כל הארץ היתה ביתי. והיא יורדת לטימיון, היא עמוק בסחרור של קריסה.
מצד שני אני חושב שהמונח "אזרח העולם" הוא אוברייטד, כמו "מולטי-טאסקינג": כן, זה אפשר, אבל זה עלול להיגמר בתאונה. יש הרבה דברים כאלה שלאמיתו של דבר באים עם תג מחיר, כשבסוף היה עדיף אחרת – אם זה אפשרי. כך גם אדם "חסר מולדת" לכאורה – כמו מי שמצטייר כ "נשמה של נווד" – זו איננה נפש בריאה. אדם בריא בנפשו קשור לאנשים, לשפה, לארץ, למקום. זה לא אומר שהוא חייב להתגורר שם דווקא, אבל השייכות הזו היא לא משהו שצריך להכחיש.
מה שנשאר הוא לכתוב.
בקשר לקטע האחרון. אני שלם עם לא להרגיש שייכות למקום ספציפי בצורה כזה או אחר.
נהניתי לקרוא. סוף סוף מאמר קצת מבוגר על שהייה ביפן שאינה בגדר התחנפנות כלפי ההלך רוח היפני.