באחד הפוסטים הקודמים שלי, תיארתי אובזרבציה עצמית שהגעתי אליה בשנים האחרונות, לפיה – אף על פי שטרם עזבתי את ישראל בצורה רשמית (בבחינת ניתוק תושבות), אני כבר זמן מה חי חיים כפולים. כבר זמן מה אני בגדר 'יורד', למרות שמעולם לא באמת עזבתי.

ניהלתי שיחות רבות עם מכרים שונים בחודשים האחרונים, בפרט עם התעצמות המהלכים הפוליטיים והתפשטות הסרטן הממאיר הפופוליסטי בישראל. ותוך כדי שיחה עם חלק מהם החלטתי להרים את הכפפה – ולספר להם על איך אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי: איך אפשר לעזוב את ישראל מבלי 'לרדת' ממנה. או במילים אחרות, אני מתכבד להכריז פה על "מודל ההגירה ההיברידי".

למי מיועד מודל ההגירה ההיברידי

השאלה הראשונה שצריך להתייחס אליה היא מיהו קהל היעד של המודל – למי הוא מיועד בכלל. והתשובה היא לרוב המוחלט של הרוצים-לעזוב. אני רגע מחלק את הישראלים בצורה גסה לאנשים שהגירה מעולם לא עברה במוחם (וככל הנראה גם לא תעבור) (קבוצה א'), לאנשים שההגירה נשקלה מבחינתם (קבוצה ב') ולאנשים שהחליטו דה-פקטו שההגירה היא רק עניין של זמן (קבוצה ג').

מודל ההגירה ההיברידי מיועד לקבוצות ב' ו-ג'. כן, גם ל-ג', ותיכף אסביר למה. אבל לגבי קבוצה ב', מודל ההגירה ההיברידי הוא המתאים ביותר. הם, המתלבטים, הם קהל היעד הכי נכון עבור תהליך הגירה היברידי ומדורג, כפי שתיכף אסביר. ולכן – אם אתם משתייכים לקבוצה ב' – המודל המוצע הכי מתאים לאנשים כמוכם. אגב, כמו שאמרתי, גם לאלו שכבר החליטו להגר החוצה (קבוצה ג') המודל ההיברידי יכול להיות נכון יותר, וזאת משום שבדרך כלל עדיף לדעתי לקבל החלטות קשות בהדרגה – ולא בבת אחת. סלמי אוכלים בפרוסות ולא את כל הנקניק. כך גם לגבי הגירה.

המקרה של ל'

ל' הוא חבר טוב שלי. גבר כבן 50, נשוי+3, גר במרכז הארץ. עוסק בתוכנה. לפני שנה בערך, אולי יותר, ישבנו לכוס קפה. הוא רצה להתייעץ איתי על משרה שהציעו לו בחברה מתחרה. תוך כדי שיחה הוא העלה את האפשרות לא להשתקע עכשיו בחברה חדשה בארץ, אלא לעזוב בכלל לארה"ב. זה התאים מאוד מבחינת אשתו, והוא היה בהתלבטות ממשית. מצד אחד, פה הוא גדל וכאן הבית שלו. מצד שני, כמוני, גם הוא כבר מרגיש ניכור וזרות בארץ ישראל החדשה. את דעותיי הוא מכיר היטב: הוא יודע שאצלי ההגירה היא החלטה גמורה, אלא שבגלל אילוצים משפחתיים היא נדחית ונדחית. אבל מתישהו זה יקרה – ולא רחוק היום. ל' אמר – "אני מת לעשות את הצעד, אבל לא מסוגל. מפחד מהמהלך. מפחד מההשלכות. מפחד להצטער על זה ולחזור עם הזנב בין הרגליים."

המקרה של ג'

ג' הוא מכר שלי. כבן 45, גרוש+3 ילדים, גר במרכז הארץ. יזם. אני חושב שלפחות עשור אם לא יותר ש-ג' רוצה לעזוב את הארץ. אצלו הסיבות מעט שונות. לא זרות או ניכור, אלא פשוט חוסר הצלחה עסקית. הוא הקים כמה חברות – ונכשל. קצת חיי לילה, קצת הייטק, קצת נדל"ן. בכל ניסיון כזה גייס כמה מיליונים והשאיר חובות ושותפים מאוכזבים. את ג' אני פוגש מידי כמה שנים. בעיקר באירועים. ואז אני שואל אותו את השאלה הקבועה: "נו, עוד לא עזבת?". והוא עונה את התשובה האלמותית: "מת לעוף מפה כבר". פעם אחת, אחרי הרבה מפגשים אקראיים שכאלה, לא נתתי לו להמשיך להתסובב בין האנשים. עצרתי אותו ואמרתי לו "יש לי רעיון בשבילך". אבל עוד אגיע לזה.

המקרה האישי שלי

אני יזם הייטק, כבן 50, נשוי+2, גר במרכז הארץ. אני רוצה לעזוב את ישראל שנים רבות, אלא שאצלי המעבר, מבחינה מהותית וטכנית סגור. גם ומעל הכל הוא סגור תודעתית (שזה החלק הקשה). הבעיה אצלי היא משפחתית. אני לא יכול להשאיר הורים בארץ. ואי אפשר להטיס אותם, בגילם, להצטרף אליי. אפשר תיאורטית להשאיר אותם פה וללכת, הם אפילו מעודדים זאת (בבחינת "תציל את עצמך, אנחנו ממילא לא נשרוד עוד הרבה זמן"), אבל זה לא ייתן לי מנוח. לכן, לפחות בשנים הקרובות, הגירה "על מלא מלא" אינה אפשרית מבחינתי. ואלמלא ההגירה ההיברידית הייתי בן אדם מאוד מאוד עצוב. אבל מצאתי את הפיתרון.

הבינאריות של ההגירה

שלושת המקרים שתוארו דומים ושונים. בכל אחד יש מניע אחר להגירה וסיבות שונות להימנעות ממנה. אבל המשותף לכולם (ולעוד אלפי, ואפילו עשרות רבות של אלפי מקרים אחרים) הוא שההגירה במתכונתה החדה והחותכת אינה פשוטה. היא חדה מידי. בינארית מידי. אגרסיבית מידי.

הגירה היא מונח בינארי. היא 0 או 1. או שאתה ישראלי או שאתה לא. או שאתה כאן או שאתה שם. או שאתה ציוני נלהב או שאתה נפולת של נמושות. המילה 'יורד' היא מילה חד-חד-ערכית. מי שיורד נע בכיוון אחד – מטה.

הבעיה בבינאריות של ההגירה היא מה שתוקע אותי, את ג' ו-ל' בארץ. מה שתוקע את כולנו – פיזית לכל הפחות – כאן, הוא עצם העובדה שכדי לעזוב, צריך לעשות מעשה. פעולה. הפעולה הזאת, היא קשה ומורכבת מאוד. צריך בוקר אחד להתחיל לארוז. מזוודות על מזוודות. ארגזים על ארגזים. צריך לסיים שכירות אם שוכרים, לבטל חשבונות מים, ארנונה, גז. צריך לבטל אינטרנט, צריך לנתק חשבון טלפון. צריך ללכת למשרד הפנים, לדווח לרשויות המס ולהודיע קבל עם ועולם – 'לכו חפשו אותי במנהטן bitches'. בדרך, צריך לעצור לתמונה המפורסמת (אך – הו – כמה נדושה) בנתב"ג – עם 3 עגלות עמוסות מזוודות וארגזים, שניים-שלושה ילדים עייפים ולפעמים גם כלב, כולם מחוייכים ונרגשים לקראת ההרפתקאה החדשה של משפחת כהן, שנוסעת לטרוף את אמריקה. התמונה – שבאירוניה מדהימה – הכל כך ישראלית הזאת, מקפלת בתוכה מחשבות והתלבטויות של שנים. היערכויות, תכנונים, התקשקשויות, דיונים ולבטים. והסיבה לכל הטרלול המחשבתי הזה – היא אותה בינאריות מקוללת.

אז למה לא לעשות את אותו הדבר, רק קצת אחרת?

אז מה עשה ג'?

בעוד ש-ל' נשאר בארץ, ג' עשה מעשה חכם: הוא הקשיב לי :). אמרתי לו: "ג' יקירי, אתה תעביר את כל החיים שלך בתחושת ה-what if. שנים אתה מבלבל את המוח על זה שאתה רוצה לעזוב כבר, ואף פעם לא אזרת את האומץ פשוט לקום וללכת. אבל אתה יודע מה, אני מבין אותך לחלוטין. מה תגיד אם אומר לך שיש פיתרון הרבה יותר פשוט?… על המודל ההיברידי שמעת?"

וכך ישבתי עם ג', וסיפרתי לו מה צריך לעשות. ג' הקים בדיוק עסק בתחום השיווק הדיגיטלי (או שקר כלשהו דומה, אל תתפסו אותי במילה). בגדול, קמפיינר של מדיה דיגיטלית. נו שויין. ג' פוגש לקוח, מאפיין לו את הצרכים ומריץ פרסומות באינטרנט. נשמע סופר קלאסי ל-remote. "ג', ג'" שאלתי אותו, "אתה בכלל צריך להיות בארץ כשאתה מפעיל את הקמפיינים האלה?". ג' גירד בראש וענה שלא ממש, אבל גם אם הוא יכול לעבוד מכל מקום בעולם, וגם אם קולגות שלו ממוקמים בכל מיני פינות על-פני כדור הארץ, הוא לא מסוגל לעשות את הצעד ולקנות כרטיס כיוון אחד. "זה לא אני לקום וללכת פתאום, אתה מבין?". אמרתי לו, בוא נעשה דבר כזה: קנה כרטיס טיסה, הלוך-חזור. הכי סולידי בעולם. צא ביום ראשון מהארץ ותחזור ביום חמישי. במשך ימות השבוע תעבוד, כאילו אתה בארץ. שב בלובי של בית המלון, או סתם בבית קפה, ותעבוד. נגמר שבוע העבודה בחמישי בערב? נפלא, עלה על מטוס חזרה הביתה.

ג' היה מבולבל. לא הבין מה אני רוצה ממנו. "מה, סתם לקנות כרטיס, להזמין חדר, בשביל לשבת בלובי?", "כן, כן". ג' עיקם פרצוף, אבל אמרתי לו "עשה טובה, אל תשאל שאלות, תעשה מה שאני אומר, תנסה. יתכן שתתאהב בעניין – והכי גרוע? היית שבוע באירופה".

ג' עשה את הבלתי-יאומן, והקשיב לי. הוא הזמין כרטיס, וטס לשבוע שלם לאירופה. הוא אפילו האריך לוויקנד. כשחזר לארץ עשה כמצוותי ודיבר איתי. הוא שלח עדכון קצר שהיה קצת מוזר בהתחלה אבל אז הוא לאט לאט התרגל. הוא הבין את הקטע. ואז כבר הוא זה שהוביל את השיחה: "אז רגע, מה עכשיו, אתה מצפה יעני שאני אעשה את זה כל שבוע?", "כמה שאתה רוצה ג', זה החיים שלך", "לא, מה אומר המדריך", "המדריך לא אומר על זה כלום ג'. זה כל הקטע בהגירה היברידית. אתה מהגר בקצב שלך, כפי שאתה מוצא לנכון. אין תמונה פומפוזית בנתב"ג, אין קונפטי, אין ניצוצות. אתה יוצא מתי שבא לך וחוזר מתי שבא לך. אתה אדון לעצמך".

המדריך להגירה היברידית

הגירה היברידית היא הגירה מדורגת. היא הגירה לשיעורין. הגירת סלמי, אם תרצו. עושים אותה בחתיכות, ובשלבים. לא בבת אחת, ולא ביום אחד. לא בהצהרות, ולא בפעולות חותכות. עושים אותה בתהליך. במסגרת התהליך עוברים הבשלה, מסתגלים, נערכים. ובתוך התהליך מתחילים לראות את הדברים קצת אחרת.

מהם השלבים של ההגירה ההיברידית?

שלב ראשון – הנחת התשתית: כדי לבצע הגירה היברידית צריך תשתית מתאימה. צריך להיות נייד במידה כזו או אחרת. צריכה להיות לכם האפשרות לבלות לפחות חלק מהחיים שלכם בחו"ל. אפשר כל שבוע, אפשר רק פעם בחודש. אפשר אפילו פעם בשלושה חודשים. אתם תקבעו את הקצב. אבל לפני שתתחילו אתם צריכים תשתית מתאימה. והתשתית היא מסגרת מאפשרת. בין אם זה מקום עבודה, בין אם זו זוגיות ובין אם זו כל מחויבות אחרת שיש לכם. צריך להכין את מקום העבודה או את בן/בת הזוג לכך שרוצים להתחיל תהליך של הגירה היברידית. צריך להגיד להם – אני רוצה כמה ימים בחודש בחו"ל. אני בחו"ל אבל אני לא בטיול. אני פשוט פיזית לא בארץ, אבל כל השאר בדיוק אותו הדבר. אני מבטיח לעבוד, אני מבטיח להיות זמין, אני מבטיח להיות אותו הדבר כאילו אני פה. לחלק מהאנשים – כמו ג' – התשתית כבר היתה מוכנה (כי הוא עצמאי שיכול לעבוד מרחוק), אבל לחלק מהאנשים תידרש פה הכנה.

שלב שני – הפעם הראשונה: כל הגירה היברידית מתחילה באותה פעם ראשונה, שבה בוצעה נסיעה שאין לה שום מטרה. למי שלא ניסה אף פעם, זה הדבר הכי מוזר שיש. נסיעה לחו"ל, בלי שום מטרה ובלי שום תכלית. נסיעה לחו"ל שבה עושים בדיוק את אותו הדבר שהייתם עושים לו הייתם בארץ. זאת נסיעה, שאתם עולים על מטוס, מתמקמים ואז מתיישבים להמשיך את שגרת היום-יום שלכם, כאילו בכלל לא עליתם על המטוס. אתם פיזית במקום אחר, אבל מהותית אתם בארץ. הנסיעה הזאת חייבת להתבצע. אתם חייבים להרגיש אותה, כדי להתחיל הגירה היברידית. נשמע לאנשים סופר טריוויאלי, אבל מצד שני יש משוכה תודעתית שקשה לאנשים לעבור. להוציא כסף רק כדי לעשות בדיוק את אותו הדבר שאני אמור לעשות כרגע ובחינם?

שלב שלישי – ההמשכיות: לעתים קל לנחות אחרי הפעם הראשונה ולהסתכל על השבוע שחלף כאילו היה זה שבוע של חופש בחו"ל. שבוע של ניקוי ראש ותו לא. ואז חוזרים לחיים עצמם וכל החלום על הגירה יורד (שוב, בפעם המי יודע כמה) מעל הפרק. תמיד תזכרו שמה שהניע אתכם להיות בקבוצה ב' ו-ג' זה הגועל שלכם ממה שהולך פה. זה הסלידה העמוקה מישראל וממה שהיא הפכה להיות. אני חושב שהעשר דקות הראשונות בנתב"ג אחרי הנחיתה אמורות להספיק כדי לצלוח את השלב השלישי, אבל למי שזה לא עשה לו את זה, נסו לזכור מה הניע אתכם למקום הזה מלכתחילה. כך או אחרת, כדי לבצע הגירה היברידית אמיתית אתם צריכים לייצר מומנטום. לא מספיק קויקי אחד של כמה ימים. צריך לייצר המשכיות. ולכן – מאוד מומלץ – כבר ערב החזרה שלכם לארץ, הזמינו את הכרטיס הלוך-החזור הבא. שבועיים-שלושה אחר כך. תתחילו לקבוע לעצמכם עובדות בשטח. אתה באת להגר (היברידית) לא לבלבל את המוח.

שלב רביעי – קביעת הקצב: כשמתחילים לייצר מומנטום, צריך לקבוע את הקצב הראשוני. צריך להחליט מהי התדירות שבה אתם 'מהגרים'. מהי מידת ההיברידיות שלכם. ברור שככל שאתם בצעדים הראשונים הקצב יכול להיות נמוך יותר. זה גם נגזר מהתשתית שהכנתם בשלב הראשון. אבל ככל שאתם מתפתחים ומשתפרים בעניין הקצב יכול לגדול. אבל הוא לא חייב לגדול – זאת החלטה שלכם. רק חשוב לקבוע את הקצב. תזכרו שגם אם תבחרו שלא להגר וגם אם תבחרו להגר על מלא, בשני המקרים אתם בוחרים קצב (במקרה הראשון 0% הגירה ובמקרה השני 100% הגירה). זו עדיין בחירה! אז גם בהגירה היברידית אי אפשר לתת לדברים להתנהל מעצמם. תקבעו קצב כי זה ייתן לכם מסגרת זמנים ברורה שתוכלו לנהל בה את חייכם ולסדר את התשתית של מקום העבודה/זוגיות ומחויבויות כאלה ואחרות. כברירת מחדל אני מציע, בתור התחלה, פעם בחודש, 4 ימים בחול, כל חודש.

כהערת אגב: איזה חו"ל? התשובה: לא משנה. מה שבא לכם. אפשר גם לגוון. לא צריך פה שום מחשבה ותחכום. נסו גם יעדים שונים כדי לראות מה הכי זורם לכם (תיכף אתייחס לעניין הכספי וליתרונות בהקשר זה בבחירת מקומות מוזלים).

שלב חמישי – שגרת הגירה היברידית: זה הדובדבן שבקצפת. זה השלב שאתם רוצים להגיע אליו. עבדכם הנאמן שם כבר שנים. אולי 15 שנה שאני מהגר היברידי. יש לי את הקצבים שלי, יש לי את המקומות שלי, יש לי אפילו נכס ורכב משלי ולא רק מלונות. שגרת ההגירה ההיברידית היא ה-sweet spot מבחינת כל מי שהוא מהגר היברידי. זה המקום שבו אין יותר דין וחשבון. לא צריך הסברים לאף אחד. לא צריך שירשו לי ולא צריך שיתנו לי. התשתית מסודרת לעילא ולעילא. אני במקום שבו אני יכול בכל רגע לעלות על מטוס ולהגיע לבית השני שלי. ובאותה קלות אני יכול גם לחזור לארץ. כל מהגר היברידי שואף להגיע לרגע הזה. המסר החיובי הוא שלא צריך יותר מאשר כמה נסיעות, קצת מסמכולוגיה, היערכות פיננסית, ובעיקר שינוי מחשבתי – ואתם מסודרים.

האתגרים בהגירה היברידית

אין אתגרים בהגירה היברידית :), כאילו, יש, אבל כולם פתירים, אז נכון לומר שאין מלכתחילה. ואסביר.

האתגר הכספי – כשסיפרתי ל-ל' על מודל ההגירה ההיברידית הוא צקצק. הוא כיווץ את פניו ואמר לי: "הו באמת יצא ממך הפריווילג שטס כל שבועיים לחו"ל וחושב שכולם יכולים להרשות לעצמם את זה". ל' צודק. אני באמת פריווילג. אבל הוא טועה: לא רק פריווילגים יכולים להרשות לעצמם הגירה היברידית. אני אגלה לכם סוד קטן – גיחה לחו"ל לשבוע יכולה להיות אירוע של כמה מאות דולרים וזהו. בואו נגיד, all in all, אפשר לסגור שבוע בחו"ל גם ב-$800. לא כל מדינה בעולם היא שוויץ. אפשר לטוס למזרח אירופה, לישון במלון 3 חדרים נחמד, ובעיקר להיות לא-בארץ. לא תגמרו את זה עם חיסרון כיס בלתי נסבל. אבל חשוב לא פחות זה לשים לב שגם אלטרנטיבית, שהות בארץ באותו שבוע גם יעלה לכם כסף. אולי לא אותו כסף, אבל שבוע בארץ עולה $200-300. אז הפער האמיתי הוא עוד $500-600. זה כסף, אני לא מזלזל, אבל זה לא לקחת משכנתא עכשיו. ומעבר לזה: האם לא שווה להוסיף עוד כמה מאות דולרים כדי להגשים את חלום ההגירה שלכם? נראה לי שהתשובה היא די ברורה. אז הכסף, באופן עקרוני, לא אמור להיות פקטור של להיות או לחדול.

מקום העבודה – אתגר נוסף שמפיל לדעת רבים את מודל ההגירה ההיברידי הוא מקום העבודה. לא כל אחד יכול לעזוב מידי פעם לשבוע בחו"ל. יש עבודות שצריכות אתכם פיזית בארץ. אני כמובן לא יכול להתכחש לזה. אבל, למיטב ידיעתי, כל עבודה שהיא, מקנה לעובדיה ימי חופש. בתשלום ואף שלא בתשלום. אפשר לקחת אחת לחודש וחצי-חודשיים 4-5 ימי חו"ל. לא נראה לי סוף העולם. מקום העבודה אמור לאפשר את זה, גם במחיר של חתימה על כמה ימי חופשה ללא שכר. ושוב, אני מדגיש, עבור כל אלה שמקום העבודה מאפשר להם remote, ברור מאליו ששהות בחו"ל לא מחייבת לקיחה של ימי חופש. כל הרעיון הוא שאתם לא בחופש. אתם בעבודה. אבל אתם לוקחים אותה מחו"ל.

לא פה ולא פה – טרוניה שאומרים על המודל ההיברידי היא שהוא לא פה ולא פה. פרווה. כי מצד אחד אתה מדבר על הגירה, אבל מצד שני אתה לא באמת קמת והלכת. אז למה בכלל? כאילו, what's the point? ופה אני חושב טמון כל הסוד של ההגירה ההיברידית – היא מאפשרת לכל אחד להתאים את ההגירה שלו, במידת האפשר, לנסיבות החיים שלו. אם מישהו חייב למשל להיות סופ"שים בבית, כדי להיות פיזית עם ההורים שלו, אז שיהיה בארץ בסופ"שים. אבל דבר לא מונע ממנו להיות במשך ימי השבוע בחו"ל. אם מישהו מרגיש חנוק מישראל אבל מצד שני עוד לא מרגיש בשל לקום וללכת לתמיד, אז שייצא אחת לכמה שבועות, באופן קבוע, לכמה ימים. לא למטרת נופש וטיול, אלא למטרת הגירה. קיום חיים כפולים, במקום אחר. זה לא אומר שהוא לא פה ולא פה, זה אומר שהוא מהגר, אבל נסיבות החיים שלו עוד לא מאפשרות הגירה מוחלטת ומלאה.

הטרחה והכאב ראש שבטיסות, מלונות ולחיות על מזוודות – הנה טיעון שתמיד מדהים אותי. הוא מדהים משום שאנשים מקטרים על הכאב ראש והטרחה שבלהיות על מזוודות ולטוס כל הזמן, בעוד שהם מתעלמים לגמרי ממה שהניע אותם לחשוב על הגירה מלכתחילה: אתם חיים בפאקינג חור תחת מהביל, מסריח, ודתי. אלים, וגזעני להחריד. מאויימים על-ידי מחבלים וטילים איראניים והשד יודע מה. בכל מקום עוקפים אתכם בתור, מרמים אתכם, מקמבנים אתכם. השכנים שלכם עושים מסיבות אייל גולן אל תוך הלילה. צפירות בכבישים, פקקים נוראיים, קללות. וחום – אלוהים שישמור איזה חום. אז להטעין את הטרולי ב-5 זוגות גרביים זה מה שיהרוג אתכם?

השתכנעתי – אז איך מתחילים? יש לי המון שאלות…

קודם כל שאפו. עברתם שלב ש-99% מחבריכם טרם עברו. עכשיו מגיע החלק הכיפי. התחילו בשלב א' במדריך. תתחילו להניח את התשתית.

ואם יש לכם שאלות אני אשמח בתגובות לייעץ ולהדריך, בתור מי שכבר 15 שנה חי את ההגירה ההיברידית.

זה לא קל, אני יודע, לעשות את המהלך הזה. אפילו שהוא מדורג, ובשלבים. עדיין הוא מצריך שינוי תודעתי לא קטן. אז תרגישו חופשי לשאול כל שאלה.

ושיהיה בהצלחה בהגירה ההיברידית שלכם 🙂