זהו מאמר תגובה למאמר המצוין של הישראלי הנודד – זכויות האדם הטבעיות, זכויות אקטיביות וחוקה שתגן עליהם שהוא עצמו סוג של מאמר תגובה למאמר שלי הפרדוקס הליברלי.

התחלתי לכתוב את המאמר הזה כתגובה בתגובות בגוף הפוסט עצמו אבל אז ראיתי שהיא יוצאת ארוכה מידי, מפורטת מידי והאמת גם משכנעת מידי 🙂 ולכן החלטתי שהתגובה ראויה להוות מאמר בפני עצמה.

אתחיל ואומר את השורה התחתונה, ידידי הנודד מפספס בענק. הוא מפספס את עומקם של הדברים. הוא נשאב לסיסמאות ריקות מתוכן על "זכויות טבעיות" משל היו תרופת קסם. האמת המצערת היא – שכל נושא החוקה והזכויות הליברליות והטבעיות הוא הרבה יותר עמוק מכפי שהוא נראה ממבט ראשון.

שלוש הערות אגביות, אך חשובות, לפתיחה:

הערה ראשונה – גם אני בעד זכויות אדם טבעיות. גם אני בעד השילוש הקדוש של חיים, חירות וקניין. כליברטריאן, כאנרכו-קפיטליסט, אני חושב שאני תמים דעים עם הנודד שזכויות האדם היסודיות האלה שמורות לכל אדם, וכל אחד ראוי להן. אין לי מחלוקת על נחיצותן וחשיבותן בעולמנו, ואם ניתן היה רצוי שהן היו מוגנות מכל משמר.

הערה שניה – הנודד מכנה את גישתי תבוסתנית. גם במאמר וגם בתגובות למאמרים שלי באתר. אני לא מקבל את ההגדרה הזאת. לא כי אני נעלב, אלא משום שהיא לא נכונה. תבוסתן הוא מי שמפחד או נמנע ממאבקים מוצדקים. אני לעומת זאת פשוט חושב שהמאבק אינו מוצדק. אני חושב שלהיאבק במלחמת "ההפיכה המשטרית" סו קולד זו פעולה אנטי מוסרית ובעיקר מטומטמת.

הערה שלישית – אני לא בעד ההפיכה המשטרית. אני לא בעד תוכנה. לא בעד האנשים שמובילים אותה. לא בעד שום דבר שקורה במדינה בשנים האחרונות, ממש לא בעד 'עם ישראל' כלפיו אני חש בוז, ניכור וסלידה עמוקה. יחד עם זה, אני ליברל. ולכן אני מאמין עמוקות במושג החופש. מושג זה כולל מבחינתי את החופש של כל אדם, וכאשר מדובר בקולקטיב, כל קולקטיב, לבחור את בחירותיו בכוחות עצמו מבלי כפיה חיצונית.

זכויות אדם טבעיות – מי מתנגד לזה?

דובוני האכפת לי מרחפים בחלל האויר. הם ורודים, סגולים, תכולים, לבנים. הם שמחים. מאושרים. הם מלטפים ברכות עננים. הם חיים את החלום.

זכויות האדם הטבעיות הן הדבר הבסיסי ביותר שאדם שנולד על-פני כדור הארץ ראוי לו. כל אדם שנולד, צריך להיות זכאי מיום היוולדו לשלושת היסודות האנושיים הבסיסיים, בדבר חיים, חירות וקניין.

הנודד מציין את שלוש הזכויות בבחינת תגלית המאה. הוא אומר:

העולם היה מקום הרבה יותר משגשג ושוחר שלום אילו אנשים היו מבינים לעומקן את זכויות האדם הטבעיות, וכיצד הן משפיעות על האינדיבידואל לחיות חיים מספקים, שלווים ומאושרים.

מה שהוא מפספס, זה שאף אחד לא מתווכח איתו. כמו דובוני אכפת לי, אף אחד לא מתנגד לזכויות האלה. נדמה לי שגם אם תושיבו את היטלר, סטאלין וקים ג'ונג און לכוס קפה ותשאלו אותם הם יהנהנו בהתלהבות כשתדברו על שלוש הזכויות האלה. אין אף אחד שמתנגד לזכויות היסוד האלה. אף אחד.

איפה המחלוקת בעצם? המחלוקת היא כאשר ישנה התנגשות כלשהי ביניהן. על זה קמות ונופלות מדינות. על זה מוציאים מנהיגים להורג.

מה גובר? החיים של המתנחל או הקניין של הפלשתינאי בשטחים? חופש הביטוי של המשמיץ או הקניין של בעל העסק? החיים של ילדה בת 8 או החופש של השכן שלה לירות בנשק חי בתוך שטח המגרש שלו?

אף אחד לא מתווכח על כך שיש זכויות יסוד טבעיות. הויכוח הוא על השאלה מה גובר. אחד חושב שהחיים הכי חשובים, אחר חושב שהחירות היא הראשונה במעלה והשלישי בטוח שהקניין שלו הוא הבסיס לחיים כולם. כל אחד מושך לכיוון שלו. כל אחד רואה את החיים קצת אחרת.

נו – אז יש מחלוקת – מי קובע?

או, פה קבור הכלב. אצל הנודד אין מענה לשאלה הזאת. הרי שלוש הזכויות האלו חשובות כזכויות יסוד. כשיש התנגשות ביניהן – אצלו – אי אפשר לדעת מי תנצח.

אבל במציאות, בפרקטיקה של החיים, חייבת להיות דרך כלשהי להכריע. הגרלה לא באה בחשבון. ואם נותנים לשופט, דן יחיד, ואפילו הרכב של 15 שופטים בבית המשפט העליון, הרי שנתתם לקומץ אנשים מאוד ספציפי לקבוע את גורל המתח בין שתי זכויות מתנגשות. זו כפיה, ופגיעה אנושה בחופש של אנשים לעצב את המדינה שלהם כפי שהם מבינים אותה לנכון. הדרך להכריע היא אחת: רוב קולות. (באופן אישי הייתי מוכן לדיקטטורה מסוימת, ולתת לאנשים מאוד חכמים לקבוע במקום להשתמש בשיטה רובנית שבמסגרתה שואלים גם אנשים כסילים וחסרי אונה מתפקדת, אבל זה לא פרקטי וממילא הדמוקרטיה היא הרע במיעוטו. אין פיתרון הרמטי. אבל מעל הכל – מה זה משנה מה דעתי האישית?!). כשיש התנגשות בין הזכויות הרוב הוא זה שצריך להכריע. נסו להציע לי פיתרון ראוי אחר שיחזיק מעמד. בבקשה, I dare you.

אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שהגנה על זכויות בסיסיות זה נחמד. הבעיה היא מה קורה כשהן מתנגשות אחת בשניה. זה המתח שיש כאן ובכל העולם מאז ומעולם. היטלר כבש חצי אירופה מתוך הגנה על שלוש הזכויות הללו – חיים של העם הגרמני, חירות לעשות אריזציה ולטהר את אירופה מטפילים וקניין – שלשיטתו שייך לעם הגרמני (ואגב במובנים רבים הוא צדק בנימוקים שלו).

צריך להבין – וההבנה הזאת תשרת גם את המשך המאמר הזה – כל פעולה בעולם ניתן להצדיק באמצעות שלוש הזכויות הטבעיות הללו. זה קל. שכן גונב משהו משכנו – נו ברור, זה בגלל שפגעו לו בחירות להתפרנס בכבוד. פלוני רוצה לאכול חזיר בשקט בבית שלו – אבל אלמוני, שכנו, נעלב עד כלות ואומר שזה פוגע בחירות שלו להחזיק בתפיסת עולם דתית מטומטמת שקר כלשהו, שלפיה אסור לאכול חזיר. משה פוחד שמישהו ירצח אותו, אם חברתו דינה תפרסם בפייסבוק שלה מאמר משמיץ לגביו. כל מעשה ניתן להצדיק בכל דרך שהיא באמצעות הזכויות האלה (או במילים אחרות: תגייסו מספיק עורכי דין ותקבלו כל הצדקה שהיא לכל מעשה שהוא. תשאלו את נתניהו).

בואו נדבר על חוקה

פיתרון הקסם הוא החוקה. אם רק היתה חוקה למדינת ישראל הכל היה טוב פה. החוקה היא כמו דובון אכפת לי ורוד שמרחף בחלל האויר. חבל שלא כוננו חוקה כשיכולנו.

ובכן, לא.

לחוקה חמש בעיות מרכזיות שהנודד מתעלם מהן:

בעיה ראשונה: חוקה לא פותרת את המתח שבין זכויות היסוד

הבעיה הראשונה היא הקלה ביותר – ולמרות זאת גם איתה הנודד לא ממש מתמודד.

יושבת מועצת החכמים (בראשות הנודד) ומחליטה לחוקק תיקון לחוקה – מאז ה-7/10 אין מספיק ביטחון. לכן – צריך לגבות עוד מס ולהשתמש בו לחיזוק הביטחון וקדושת החיים.

אבל לנודד תהיה כאן סתירה: האם להצביע בעד או נגד התיקון? מצד אחד תיקון החוקה מוצדק. הרי, צריך לשמור על הזכות הטבעית לחיים. מצד שני, תיקון החוקה כרוך בפגיעה בקניין. וגם זו זכות טבעית. מה עושים?

בעיה שניה: חוקה היא אמצעי להכפפת רוב עתידי לגחמותיו של רוב היסטורי

מועצת החכמים בשנה היסטורית כלשהי, החליטה שהזכות לקניין כוללת גם את הזכות של בעל קרקע לכלוא בני אדם לטובת עיבוד האדמה שלו. האמירה ברורה – זכות הקניין מקודשת היא. והחירות של העבד לא מעניינת.

אומר הנודד: נו מה אתה רוצה, הרי ברור שהיום אין כל הצדקה לפגוע בחירות של אדם. ברור שהזכות להיות אדם חופשי ולא בגדר עבד של מישהו היא זכות טבעית אוניברסלית. ולכן, ברור שהזכות ההיסטורית דינה להתבטל.

אבל לא זה מה שעושה חוקה. חוקה יוצרת הכפפה, כפיה של רוב עתידי לרצון הרוב ההיסטורי. כדי לשנות את החוקה צריך רוב מיוחד. צריך 75% לצורך העניין. זה אומר, שאם אין 75% שמתנגדים לעבדות, עבדות תישאר. מה יעשה הנודד אז?

בעיה שלישית: חוקה היא מושא לפרשנות

בעיה חשובה שקשה למצדדי החוקה להתייחס אליה ברצינות. הבעיה היא לא עצם תכני החוקה. הבעיה היא מי מפרש אותם.

נניח שמועצת החכמים כוננה חוקה, והיא אמרה שיש לאדם זכות טבעית ובסיסית לכבוד. היא לא אמרה שקיימת זכות לשוויון. היא גם לא אמרה שלא, אבל היא ודאי לא אמרה בצורה ברורה וחיובית שקיימת זכות לשיויון.

יגיע המפרש, הלוא הוא בית המשפט, ויחליט, על דעת עצמו, שהזכות לכבוד טומנת בחובה את זכות השוויון. יגיד הנודד: נו מצוין, מה אתה רוצה? השיוויון היא זכות אוניברסלית שאי אפשר לקחת מאיש!

אבל… אבל… אבל… אף אחד הרי לא כתב בחוקה מפורשות שהיא כוללת את הזכות לשוויון.

מה אם הסיפור היה אחר: נניח לדעת בית משפט הזכות לכבוד דווקא לא כוללת את הזכות לשיוויון? למשל, כי יגידו שהכבוד של אדם זה היכולת לעצב את גורלו בעצמו מבלי שנותנים לאחרים עדיפות (בשם השיוויון). לפי הטענה הזאת עדיפות משמעה פגיעה בכבוד של אדם משום שהיא מכפיפה אותו לצרכים כלליים של אנשים אחרים שהם לא הוא. זה אחלה של נימוק. הנודד יגיד: מה פתאום! אתה פוגע בזכות אוניברסלית מוסרית שאסור גם אסור לפגוע בה! או למשל, מה אם יגיד לך אדם מסורתי (שהמדינה הזאת כיום היא פרקטיקלי שלו), שכבודו מחייב שמירה אדוקה על מצוות. ואחת מהן היא האיסור על ניאוף ואפילו מחשבה קלה היא כבר חציית קו אדום, רחמנא ליצלן. לכן, בנות ישראל היקרות, אנא התכסו. יגיד הנודד: מה פתאום! אבל אז ירוץ המסורתי לבית המשפט, והוא כבר אמר הרי שהזכות לשיוויון אינה נכללת בכבוד האדם.

במצב כזה תיאוריית הנודד תקרוס לתוך עצמה. הרי יש חוקה, אבל התוצאה הראויה (לדעתו) לא תקוים. ולמה? בגלל שמישהו פירש אותה אחרת מאיך שהוא חושב שצריך לפרשה. וכך אותה חוקה שהוא צידד בה לפני רגע – פועלת נגדו. אבוי.

אבל אז יגיד הנודד – נו מה אתה רוצה? הרי ביקשתי שהחוקה תיכתב בצורה בהירה וברורה. הלוא אמרתי:

חוקה שנכתבת נכון מבוססת על העקרונות האוניברסליים של חיים, חירות וזכויות קניין

אז לכך נשיב: אין בעיה, כדי שיהיה ברור – נוסיף את הביטוי: "הזכות לשיוויון" בתוך ההגדרה, בחוקה עצמה, של כבוד האדם. אבל – אבוי – אז יגיע השופט-המפרש ויגיד שהוא רואה את השווויון ככזה שכולל גם את התפיסה הסוציאליסטית של מדינת הרווחה. והרי הנודד אמר:

על אף ההוכחה הברורה בעליונות השוק החופשי על כל השיטות הפילוסופיות האחרות, אנשים רבים רואים את מדינת הרווחה: שילוב בין סוציאליזם לקפיטליזם (כלומר 50% זכויות אדם, 50% הפרה של הזכויות) כמודל עבורם, לא בגלל שהם צודקים, כי הם מעולם לא טרחו לחשוב על זה לעומק, אלא משום שהם התרגלו, כך אמרו להם, אז זה כנראה נכון…

כלומר, שוב החוקה שנפנף בה הנודד פעלה נגדו. והכל למה? משום שחוקה זה נחמד לכתוב – אבל צריך בסוף היום גם לפרש.

בעיה רביעית: רוב דמוקרטי או מיעוט דיקטטורי?

נניח שאני השכן של הנודד. בשכונה שלנו, כולם, חוץ ממני, אוהבים לרוץ בשעות הערב. ספורט, שומר על זכות החיים לא?. אלא מה, השכונה לא רחוקה משכונת פשע חלשה. השכונה שלנו עשר, אבל לא רחוק ממנה יש שכונה חלשה. הדבר גורם לכך שיש הרבה פריצות לבתים, ואפילו יש פגיעה בביטחון האישי בשעות הערב. לכן, מתכנס ועד השכונה (בראשות הנודד) ומחליט שצריך שומר שיעשה פטרול בשכונה בשעות הערב. אתם יודעים, כדי שאפשר יהיה לרוץ ברוגע. אלא מה, עכשיו צריך שכל דייר בשכונה יוסיף עוד $200 לחודש לועד השכונה. ואני? זועם. אני הרי לא רץ בערב. מה לי ולהסתובבויות בשכונה בשעות מאוחרות? אני את היום שלי סוגר באור, והבית שלי נעול היטב. לא מוכן לשלם. זה פוגע לי אנושות בקניין. הלכתי ופתחתי את חוקת הקהילה שלנו. נכתבה אי אז כשהוקמה השכונה לפני 20 שנה. שם כתוב מפורשות – כל שינוי של דמי הועד יחויב בהסכמה מלאה של כל החברים. כולם, פה אחד, ללא יוצא מהכלל.

יגיד הנודד: איזו מן חוצפה זו?! הרי החלטנו כולנו, חוץ ממך, שצריך פה שומר. אז התכבד נא ושלם. אתה לא חייב לגור פה. ואילו אני אפתח את מאמרו המקסים, ואצטט את דבריו שלו:

רוב דורסני הוא איום על הפרט, לא ביטוי של חופש… גם אם זה נעשה "באופן דמוקרטי," עצם הפגיעה בזכויות הבסיסיות כמו הזכות לקניין הופכת את השלטון ללא-לגיטימי מבחינה מוסרית.

בעיה חמישית: האובייקטיביות של האדם הסובייקטיבי (יהיה זה הנודד או כל סובייקט אחר)

יש בעולמנו שני סוגים של אנשים: כאלה שמודעים לכך שהם סובייקטים, וכאלה שחושבים שהם מחזיקים באובייקטיביות.

האמת הפשוטה היחידה היא שאין לאף אחד בעלות על האמת. אין לאף אחד בעלות על האובייקטיביות. אף אחד לא יכול להגיד מה מוסרי יותר ומה מוסרי פחות. מה נכון יותר ומה נכון פחות. מה צודק יותר ומה צודק פחות. גם אם מישהו ממש ממש משוכנע שהוא יודע מה נכון לכולם, זה עדיין לא הופך אותו לממש ממש צודק. כי, מה לעשות, העולם מורכב מאנשים שונים. כל אחד נולד קצת אחרת. רואה את החיים מעט שונה. כל אחד גדל עם סט ערכים, תכונות ומוסר בכיוונים אחרים מאשר שכנו. כל אינדיבידואל הוא סובייקט בעולם הזה, ולאף אחד – אף אחד – אין בעלות על הצדק, המוסר, והיושר. ואין דבר כזה צדק אובייקטיבי או מוסר אובייקטיבי.

חוקה נכתבת על-ידי מועצת חכמים שבטוחים שהחוכמה זורחת להם מה***. הם כל כך בטוחים בזה שהם לא מבינים מדוע העם לא מקבל את תפיסת העולם שלהם. מה יש לכם? אתם לא רוצים חיים, חירות וקניין? אבל מה שהם לא מבינים זה שהאובייקטיביזם שלהם הוא בסך הכל סובייקטיביזם כופה. אין בו דבר וחצי דבר יותר מזה.

למה הנודד מפספס?

איך זה שאדם נבון כמו הנודד, מפספס את הדברים הברורים כל כך שכתובים כאן? אני חושב שאני יודע למה.

הוא רוצה, הוא כמה לכך שאנשים בעולם יחשבו כמוהו. הוא ממש חושב ומשוכנע שדעתו נכונה לא רק לו. אלא לכולם. אבל הוא לא מבין משהו בסיסי: כולם באמת בני אדם. כולם באמת אינדיבידואלים. כולם באמת זכאים לחופש מחשבה. זכאים לראות את העולם במשקפיהם שלהם, מבלי שמישהו יגיד להם מה נכון להם ומה מוסרי להם. כולם הם בני אדם, כמו שהוא בן אדם, והוא לא טוב מהם.

דווקא הנודד הוא זה שנופל באותה הבעיה שהוא מייחס לאחרים. הוא עצמו זה שמזלזל בחיים, בחירות ובקניין של חבריו. דווקא הנודד הוא לא ליברל אמיתי.

המאמר נכתב בעוקצנות מה כלפי הישראלי הנודד, ולא בצדק. אני מאוד אוהב ומעריך אותו. הוא כמעט תמיד צודק 100%. הפעם פחות. והסגנון? זו סתם עוקצנות שנועדה לחזק את הטיעון. עמך הסליחה נודד יקר 🙂