אחד הנושאים הפחות מדוברים בשיח על ישראלים בחו"ל הוא היבט התרבות העסקית של הישראלים במדינות השונות. כמי שעושה עסקים מגוונים במדינות רבות ברחבי העולם אני מוצא שיש לי לא מעט ניסיון ואור לשפוך בנושא. וגם נשאלתי על כך מכמה מגיבים לאורך השנים בכתיבה באתר הזה. אז החלטתי להרים את הכפפה ולהתייחס לנושא. אתחיל ואדגיש שהרשמים בסך הכל מבוססים על תחושתי האישית והסובייקטיבית ולא עשיתי איזשהו מחקר מקיף בנושא.
נתחיל בשורה התחתונה (החיובית, לשם שינוי)
ככלל, אני מוצא שישראלים מאוד טובים בעסקים בחו"ל. מה הכוונה "טובים"? הכוונה היא שהם עושים עסקאות ומהלכים עסקיים מגוונים הרבה יותר מכפי חלקם באוכלוסיה. אם יש 10 מיליון ישראלים ו-9 מיליארד כל השאר, אז הנתח של המהלכים העסקיים של ישראלים הרבה יותר גבוה מאשר חלקם. אם הייתי צריך סתם לזרוק מספר מאינטואיציה, אז נתח המהלכים העסקיים שמעורבים בהם ישראלים הוא סוג של 1 ל-50. כלומר, משהו כמו 2% מהמהלכים (כאשר חלקם באוכלוסיה הוא בערך 0.1%). כמובן שאני לא יכול להתחייב על ה-2% הזה, אבל זה מן תחושה שמטרתה להציג בעיקר את הפרופורציה. ישראלים מאוד נוכחים בזירה העסקית העולמית, בקיצור.
לא רק שישראלים נוכחים, הם גם יודעים מה הם עושים. יש מן ביטחון עסקי אצל ישראלים שאין להרבה אנשים אחרים. פה אני מוצא את זה מאוד דרמטי. ישראלים בחו"ל מרגישים בבית. הם יכולים לעשות עסקאות גדולות, אפילו מדהימות, שלא היו מביישות מקומיים. והם עושים את זה די בקלות, כמו חמאה רכה. יצא לי לא פעם לראות ישראלים בחו"ל לוקחים סיכונים והחלטות עסקיות שגדולות על המידות שלהם בערך פי 40, והם עושים את זה בלי למצמץ.
שילוב של יהירות, זלזול בכללים ואף אלימות
שאלה שסקרנה אותי שנים היא למה. איך זה שישראלים בולטים כל כך בעסקאות בינלאומיות, כאמור הרבה יותר מכפי חלקם באוכלוסיה. אחרי שניתחתי את זה מכמה כיוונים הגעתי למסקנה הבאה: ישראלים בחו"ל הם יהירים, שחצנים, ומלאי ביטחון עצמי. הם מרגישים כאילו הם own the place. מבחינתם, הם בכלל לא זרים כשהם עושים פעילות עסקית בחו"ל, והם מרגישים כמו דגים במים. הם מתייחסים לסיטואציה העסקית שניצבת בפניהם כאילו שהיא בדיוק כמו בישראל. וזה גורם להם לקחת סיכונים והימורים שאחרים פשוט לא מעזים לקחת. קחו דוגמה לישראלי שאני מכיר (ולא סובל) אבל די מוכר ב'סצנה' הישראלית המקומית באיזור שאני פעיל בו. האיש 'איל' נדל"ן בעיני עצמו. לפני כמה שנים בלי גרוש על התחת הוא נכנס לעסקה במגרש במרכז של המרכז של אותה עיר. הנכס תחת שימור של העיריה ובכלל לא צחוק לעשות עסקה בנכס כזה. אני לא מהתחום אבל יש לי חבר לא ישראלי שכן. הוא אמר שיש לבחור ההוא חתיכת ביצים גדולים כדי לעשות עסקה כזאת. המעניין הוא שהדיבור עליו בקהילה המקומית של הישראלים שהוא 'גאון' (מה גאון, מה? הבן אדם בהמה). מפה לשם אחרי שנה-שנתיים הוא הצליח בעסקה. גרף כמה מיליוני דולרים רווח ועבר לעסקה הבאה. כל מי שדיברתי איתו העיד מהיכרות אישית שלא היה לו מושג למה הוא נכנס, אבל הוא לא ראה בעיניים. מחזיק מעצמו חצי אלוהים ומזלזל באמריקאים הסאקרים (במילותיו). מי יכול עליו. ואכן – הוא הצליח. אז שאפו. אבל הזלזול, על זה אני מדבר.
זה לא נעשה עם חן
לא אחת אני נתקל בהם. הישראלים הברברים האלה. איתי בטיסות, מסעדות או סתם נוכחים בחיים שלי לצערי. נובורישים. דוחים. ערסים. פעם עליתי לטיסה ובבון תורן עשה שיחה כשהמטוס כבר היה עמוק אחרי ההמראה. לא יכול היה לסיים את השיחה למרות תחנונים של הדיילים לכבות. לא רואה ממטר. צועק שם בקולי קולות על בן שיחו. "אני אזיין אותו, שלא ישגע אותי, תגיד לו שיביא לי את האישור הזה אני אגמור לו את הצורה לחתיכת הומו הזה". במילים אלה או דומות. זה היה טון הדברים בכל מקרה. התביישתי שאני והוא חולקים את אותה מדינת מוצא. הקשר בינינו מקרי בהחלט. אבל אותו אחד, חזר לעבוד איך שהמטוס נגע בקרקע. המשיך לחלק הוראות שם לעובד ישראלי שלו שיגער בספק. קבלן שיפוצים, אדריכל או משהו כזה. זה אפילו לא המיץ של הזבל מבחינתי.
היהירות והזלזול בכולם, אמנם מביאים לישראלים הצלחה בעסקים "ברוך השם". אבל הם לא נעשים עם חן. הם לפעמים דוחים. אפילו בהייטק. יש יזמים ישראלים די מבחילים. הם לכאורה נבונים יותר, יוצאי 8200 או יחידות אחרות, אבל במהות זה די דומה. ישב איתי פעם ישראלי, יזם, שנינו ממתינים לפגישה אצל איזה גוף השקעות אסייתי. בניו יורק. סיפור ארוך. בכל מקרה, הוא יושב איתי ולמרות שאני עושה הכל לא לדבר איתו הוא קולט שאני מישראל. הבחור רק יורד איתי בעברית על האנשים מסביב. המזכירה המוזרה, הבחור הפריק שיצא הרגע מחדר הישיבות. מזלזל בכולם. צועק בקולי קולות בטלפון. כל הזמן קם וזז בחדר ההמתנה. נעמד ומסתכל החוצה מהחלון, חוזר לשבת. עוד אספרסו. עוד סודה. כל הזמן חייב להיות נוכח בחיים של כולם. לא יכול רגע אחד לסתום את הפה ולהתנהג כמו בן אדם נורמלי שמכבד אנשים אחרים. אה ו… ברור שהחברה שלו קיבלה בסוף השקעה מאותה קרן (ושלי לא…).
למרות שזה דוחה – זה משתלם
ברור שלא כל אנשי העסקים הישראלים בחו"ל הם מוצלחים. אבל מניסיוני באופן יחסי הישראלים עושים כסף לא רע בחו"ל. זה קורה לדעתי בין היתר בגלל שהם מנצלים את תכונות האופי הדוחות שהוזכרו לעיל לטובתם. הם היחידים שלא סופרים אף אחד ממטר. אולי לא היחידים, זאת הגזמה, אבל מהבודדים. הם מזלזלים בהכל. בכולם. במוסכמות. ברשויות. בפקידים. בבנקאים. זה נותן להם יתרון. ולמה? משום שאנשים אחרים לא תמיד יודעים איך לאכול אותם. ראיתי לא פעם ישראלים שממש ממש עוברים את הגבולות עם מקומיים בחו"ל. עושים דברים לחלוטין בלתי נסבלים, אבל זה מגיע לנקודה שהמקומי מסתכל, קופא בבושה והלם, ואיכשהו מקבל את זה. אין לו כוח להתמודד עם הבולשיט הזה עכשיו אז הוא פשוט סופג ומקבל את זה. יש בהתנהגות הזאת משהו מאוד מאיים. כי זה מרגיש כאילו זה או לקבל את הגישה הדורשנית הישראלית הזאת או ללכת עכשיו לעימות. לא תמיד יש לאנשים כוח לזה.
לא מעט פעמים שמעתי על חברות ישראליות שבבוטות וחוצפה גונבות פטנטים וזכויות יוצרים מחברות אחרות, בלי לראות בעיניים. פשוט עושות את זה ולא שואלות שאלות. מצפצפות לחלוטין על החוק ועל הכללים המקובלים בין קולגות. אחרי שהן תופסות דריסת רגל בשוק הן כבר גדולות מספיק כדי שיהיה קשה לאיים עליהן בתביעות. יש הרבה סכסוכים מתוקשרים בנושא אבל זה רק קצה הקרחון מהמקרים הרבים שישנם. ברוב המקרים בני התרבות המערבית, למשל קוראינים, סינים וכו', בעלי המיזמים המקוריים, פשוט מקבלים את המציאות הזאת ונאלצים לסגת מסכסוך אימתני מטעמי פשרנות וסובלנות. תבינו – הדבר האחרון שאנשים רוצים בעולם זה סכסוכים. ודאי עם אנשים שנתפסים אלימים וארוגנטים. איזה יזם קוריאני פעם סיפר לי שיש איזה מתחרה ישראלי בשוק שפשוט מכפיש אותו ומחרטט על החברה שלו שקרים איומים ונוראיים וההוא לא יודע איך להתמודד עם זה. אמרתי לו ואתה מתכוון לתבוע? ענה לי, זה לא הדרך שלי, צריך פשוט להיות יותר טובים והאמת תתגלה בסוף. התביישתי, שוב, בפעם המי יודע כמה, שאני ישראלי.
זה מאוד דומה לגישה הישראלית הכללית לא רק בעסקים. וגם לא רק נחלת ישראלים בחו"ל. למשל כשיש תור של עשרות רכבים לפני פניה ימינה, ואז ערס ישראלי מצוי עוקף את כולם ונכנס רגע לפני הפניה. אתם יודעים כמה ישראלים לא רק עושים את זה בחו"ל, אלא מתרברבים על זה אחר כך בקרב חברי הקהילה הישראלית שלהם כשכולם נקרעים מצחוק על הלוזרים האמריקאים?
לכן, זה משתלם. זה משתלם לכיס. זה משתלם להיות אלים. בוטה. שחצן. זה משתלם שכולם מכבדים את הכללים מסביב ורק לך יש תעודת הכשר לעשות מה שאתה רוצה.
שמע עם כל הכבוד – יש איכות ויש בררה. אבל בכללי מסכים איתך! ובגלל זה יש לעיזראליז שם גרוע… אבל אל תמהר לשפוט את כולם. יש גם ישראלים שאפשר רק להתגאות בהם. בוא נגיד על כל מאה מכוערים יש אחד שפשוט, מה אני אגיד לך – למות עליו! עושה עבודה שפשוט רק להתפעל ממנו. אני נתקלתי בארה״ב בהמון מכוערים, זה בדר״כ כאלה שלא סיימו תיכון, עשו לימודים אקדמאים בים, או דתיים במקור או (או דתלשים)…וזה אגב תמיד עקיצות ואיכשהו לרוב בנדל״ן…ולכאלה באמת שאין רגשות אשמה. זה בא מכל הגוונים מכל הצבעים של הקשת הישראלית (מיזרחיים ואשכנזים כאחד) תמיד מנסים לנצל,… Read more »
מאמר מאוד מעניין. אפשר להמליץ על הספר של קובי רסנר "עושים עסקים באמריקה – איך מוכרים סוס לקאובוי". אני פה בשוויץ ולא התאמצתי עד כה ליצור קשרים עם ישראלים או יהודים. אני חושב לשנות גישה ולחפש אנשים עם השקפת עולם פוליטית חברתית דומה לליברטאריניזם הלאומני (ימני) שלי. המחשבה שאתקל באמת בכל מיני וריאציות של גסות רוח והישראלי המכוער מרתיעה אותי, אף על פי שלא מספיק בצדק. יש המון רוע בישראל. המון זלזול הדדי. אנשים שישחקו כדורסל אחרי 9 ו-10 בלילה בגן ציבורי. להמון ישראלים אין בעיה להביא כלב לבית משותף שינבח שעות בהיעדר הבעלים, כולל בשעות מאוחרות בלילה. קראתי בקבוצת… Read more »
ספר מצויין, קראתי אותו לפני הרבה שנים. אני מצטט:
"ברוכים הבאים לאמריקה, חלום הבלהות הישראלי: סדר, כללים, תכנון, חוקה. אין צורך בקשרים, אין קומבינות, אין אלתורים. החיים בשחור־לבן, בלי אפור ובלי בערך. מטר זה מטר, קילו זה קילו, ושעה תמיד תהיה שווה 3,600 שניות. סיוט מוחלט עבור הישראלי המצוי המבקש לעשות עסקים באמריקה.
כיצד הצליחה מקדונלד'ס לכנס את ממשלת ישראל לדיון על תפוחי אדמה? ומה היה רע באלו הישראליים מלכתחילה? מהי המקבילה העברית למושג האמריקני Dead Line? האם קיים בכלל מונח כזה בשפה העברית? איך זה שחשבנו שהפגישה העסקית איתם היתה נהדרת, אבל דבר לא קרה?"
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990036116530205171/NLI
כמוך, גם אני מנסה להכיר אנשים בעלי תפיסת עולם פוליטית חברתית ליברטארינית, ואני ממליץ גם לבדוק אנשים שקשורים לאובייקטיביזם (איין ראנד). בעבר הייתי ליברטארין, וכבר יותר מעשור שאני דוגל בפילוסופיה של איין ראנד. הענף של פוליטיקה באובייקטיביזם דוגל בקפיטליזם והוא חופף לתפיסה הליברטארנית, רק שבניגוד לליברטאנים שמדברים על התועלת בקפיטליזם, האובייקטיביזם מדבר על זכויות אדם שמהווה את הבסיס המוסרי לקפיטליזם.
שלום רב. שמעתי על הסופרת ולכן החלטתי להתחיל לקרוא את "מרד הנפילים" שהוא יצירת המופת שלה (לפי מקורות מסויימים). בכל אופן, טרם קראתי את הספר, נתקלתי גם בגל לא קטן של סלידה מאיין ראנד גם כיוצרת וגם כאדם. מתארים את הכתיבה שלה כמשעממת, את התרחישים שהיא מתארת כמנותקים, אגואיסטיים, וצבועים, ואף מזכירים שהיא עצמה נהנתה מדמי מחייה סוציאליים כאשר חלתה. השאלה שלי היא, האם שווה לקרוא את הספר בכל זאת? מדוע אנשים רבים מביעים סלידה מדעותייה? והכי חשוב, מה באמת שאבת ממנה לחייך האישיים? אשמח לשמוע.
תודה על שאלתך החשובה! גם אני לא קראתי את מרד הנפילים ומעיין המתגבר משום שאני לא סובל רומנים. אלו ספרים עבי כרס וכמי שחפץ ללמוד את אובייקטיביזם ישנם דרכים אחרות ללמוד מאשר להכריח את עצמו לקרוא את הספרים האלו. מי שאוהב רומנים עשוי למצוא בהן עניין. כחלופה לספרים יש את הסרט Atlas Shrugged, שלושה פרקים שיצאו ב- 2011, 2012, 2014 הרבה לאחר מותה. צפיתי בכולם, אבל לא התרשמתי בגלל ההפקה הירודה ותקציבם המועט (לא ממליץ). אם אתה נהנה מרומנים, אז תקרא את הספרים, יש גם את הספר "אנכי" שקראתי בעברית, והוא קצר וחביב, אבל אם אתה רוצה ללמוד על אובייקטיביזם… Read more »
התשובה היא כן. אז אריסטו תיאר את בני האדם כחיות רציונליות. כלומר, כאלו שמסוגלות לבחור את המסלול המתאים להן ביותר בעצמן, כאלו שמסוגלות להחליט על האמצעים כדי להגיע לאותה מטרה שהם בחרו בעצמן, וגם מסוגלות לייצר את האמצעים להשגת המטרה בעצמן. אני אוהב את ההגדרה הזו כי היא מוציאה מבן האדם את האלמנט של המסכנות שמכניסה הדת והסוציאליזם. אנשים דתיים חושבים שכל הזמן יש מישהו שקובע בשבילם מה הגורל שלהם יהיה, או שכל הזמן שומר עליהם במידה וייקרה משהו רע. סוציאליסטים תמיד חושבים שבגלל שהם התחילו את החיים בלי כסף אז צריך להיות "צדק חלוקתי" (ואני מסכים שקפיטליזם זה משחק… Read more »
תגובתך גרמה לי לחשוב ולהשכיל בעקרונות האלו, תודה על כך.
כתיבתך בתחום המחוננות ברף העליון של מנת המשכל.
רוב האנשים לא יבינו אותך, אבל בעיניי אתה צודק.
אגב, רק שאלה קטנה. למה אתה מתכוון: "(ואני מסכים שקפיטליזם זה משחק לידיים של בעלי ממון, ושלא תמיד ה"ידיים פרטיות" של חברות שפתאום הופרטו הם ידיים של הציבור הרחב)"?
ראשית כל תודה על המחמאה. שנית כל יש לתקן את מילותיי. בקפיטליזם תחרותי מה שציינתי הוא טעות. אבל בקפיטליזם צולע הוא די נכון. דוגמה מרוסיה לחלק "היידים הפרטיות". כשנפלה ברית המועצות, ורוסיה עברה לכלכלת שוק חופשי, חברות לאומיות עברו הפרטה, אבל רוב החברות אפילו לא איפשרו את מכירת המניות שלהן לכלל הציבור הרחב, אלא למספר מצומצם של מקושרים. שכמובן, התפיחו את הונם. ועוד דוגמה, הפעם מישראל, על חלק "משחק לידיים של בעלי ממון". ישראל – באופן לא מפתיע, נותנת רק לכמות מצומצמת של אנשים לייבא מוצרי צריכה לישראל. הייבואן המקביל בישראל שרוצה להתחרות בכרישים הותיקים ולבנות לעצמו שם, עובר התעללות… Read more »
המונח שאתה מתאר "קפיטליזם צולע" נקרא באנגלית: "crony capitalism" ובכך אתה צודק. שוק חופשי מחוייב למערכת משפטית חזקה שמגינה על זכויות האדם הטבעיות; חיים, חירות וקניין פרטי, אחרת אין שוק חופשי. בעולם קפיטליסטי, בעל מפעל תעשייתי, אם ייזהם את האוויר, השכנים יתבעו אותו על פגיעה בבריאותם כנגזרת של הזכות לחיים, כי עשן מסוכן לבריאות. כנ"ל לגבי פגיעה של רעש, אור וכדומה. הפיצויים שהוא ישלם יהיו כל כך גבוהים, שעדיף לו להתקין מסנני אוויר ולדאוג שהעשן לא יזיק אפילו לא מעט. בעולמנו, המפעל המזהם, מפעיל לוביסטים לשכנע את משרד לאיכות הסביבה לייצור תקני מינימום אחרת, הוא יאלץ לפטר עובדים. אולי הוא… Read more »
לא התעמקתי אף פעם בהבדלים בין ליברטריאניזם לאובייקטיביזם. אני מאמין שהרבה מאמונותיי חופפות את של אין ראנד. המושג ליברטריאניזם לדעתי אף פעם לא הוגדר במדויק, או שיש חילוקי דעות בתוך 'הקהילה הליברטריאנית' באשר להגדרתו, לעומת אובייקטיביזם שהוגדר במדוייק על ידי אין ראנד, ככל הנראה.
נתקלתי במשך השנים בכל מיני ציטוטים של אין ראנד ואני חושב שתמיד הסכמתי וחשבתי שהיא היתה אשה אמיצה, להתנגד לנרטיב השמאלני סוציאליסטי קולקטיביסטי הרווח בעולמנו.
לפני הרבה שנים ביליתי בחוף כנרת אם כמה חבר'ה שאת חלקם לא הכרתי. אחד מהם התחיל לפזר זבל בכל מקום בלי שום בושה, אז תפסתי אותו לשיחה. השיחה לא התקדמה לכיוון הרצוי ובשלב מסוים קראתי ערס והוא ענה לי בנונשלנטיות: "אני לא ערס, אני מיינסטרים!" המשפט הזה השאיר עלי רושם כבד, כי הבנתי שהוא צודק. בישראל התנהגות כזאת היא מיינסטרים. עם המיינסטרים הזה לא ביליתי יוצר לעולם. בנוגע לעסקים עם ישראלים, כשאני בחול אני מנסה להמנע מזה ככל האפשר. ישראלים לא עומדים מאחורי המילים שלהם ושקרים יוצאים מהם באופן טבעי ללא שום חרטה, הם ינקו את זה עם הפורמולה. זה… Read more »
בישראל יש אנשים ברברים מאוד. אני מכיר את הברברים כמו את כל תאי הדם בגוף שלי, אני חי איתם, בתוכם, לידם, הם חלק בלתי נפרד מכל חיי ומכל ילדותי שזה עתה הגיעה לקיצה, וכעת החלה ההבנה עד כמה המצב היה גרוע וגם השאיפה שהוא יגיע לקיצו, ואותם ברברים ואני נתפצל לשני דרכים שונות ונגיד סוף סוף להתראות לצחנה שלהם. אז מה עושה מר אוגה-בוגה ומה עושה אמדאוס? מר אוגה בוגה חש ליחה בגרונו, ואכן הוא ייפנק את המדרכה בסמוחטה דוחה ומגעילה ויגעיל את כל העולם ואישתו. אמדאוס ייקח ממחטה אישית מחבילת הטישו שלו, יעשה את שייעשה, ויזרוק לאחד הפחים הסמוכים.… Read more »
אני בחיים האישיים שלי הייתי שמח כל היום לשבת מעוטר בחליפה ולשמוע קונצ'רטו, ולדבר יפה עם יורגן, ועם קלאוס, ועם מרקוס, אבל פה זה ארץ ישראל ובמקסימום ייתנו לך לבוא עם וודקה רדבול ערבוב ו 98 כפתורים פתוחים בחולצה להופעה של אייל גולן שעלתה 900 שקל. פה זה לא קונצ'רטו. הכל בגלל אפקט העדר: "הוא בן זונה וקיבל מה שהוא רוצה?" יאללה גם אני אהיה בן זונה, הוא חרא של בן אדם וסגר עסקה? יאללה גם אני אהיה חרא, בקיצור יש לך מעגל בארץ של קוף רואה קוף עושה, הוא דפק אותו אני אדפוק אותו, ואז אתה מקבל חממה של… Read more »
מצחיק, כשהייתי בטיול באירופה בפעם האחרונה דיברתי עם מישהו צעיר בערך בגיל שלי, דיברנו על כל הנושא של לימודים באוניברסיטה ועסקים, סיפרתי לו שבישראל יש כל מיני אנשי מכירות שמציעים לאנשים קורסים באלפי שקלים על איך להפוך לאיש עסקים מצליח. בתגובה הוא שאל אותי מה זה איש מכירות. אחרי שהסברתי לו הוא אמר שאף פעם לא פגש או דיבר עם אחד כזה. תרבות אחרת
התעוזה הישראלית היא בהחלט נקודה חיובית. היו מספר דברים שעשיתי בבריטניה ובתאילנד, שמקומיים היו יכולים לעשות בנקל, אבל הם פשוט לא חשבו על זה כי אולי לא חשבו שהם ראויים לכך.
מצד שני, אני לא מצליח להתחבר לישראלים. קיימתי בבנגקוק מספר פגישות לישראלים, אבל לא היה "קליק" – קשה לי לתאר זאת, אבל התחושה היתה שהם רוצים "לקבל משהו", ולא מוכנים לתת בתמורה דבר. האנשים האלו שפגשתי דווקא איכותיים. אולי גם אני משדר ריחוק מסויים, אז זה הדדי. אני לא יודע, קשה עם ישראלים.
כשהרחבתי את הפגישות לקהל הבינלאומי – זו היתה הצלחה, וגם הצלחתי ליצור קשרים ידידותיים.
נשמעים כאילו הם יותר מאחרים "סובלים" מהתנהגות אנטי חברתית(סוציופטיה). הלוואי שהיה אפשר להיפטר מהם בכל צורה שהיא רק שיהיה פחות מהרוע הזה בעולם.