החופשה באוקראינה, יאנה והבוס הגדול

לפני שבועיים טסתי לנסיעת עסקים בקייב וחופשה באודסה באוקראינה. אמנם ביקרתי לפני שבע שנים בקייב כשהייתה לי טיסת המשך בין תאילנד לישראל אבל זה לא נחשב, לכן זה הטיול הראשון שלי במדינה הגדולה, המעניינת והמורכבת הזאת.

נחתתי בקייב ביום ראשון, מזג האוויר היה קיצי ונעים והמקומיים בהירי עור ושיער בהיר (כמו הלקוחות ברשת טיב טעם), אין כמעט שחורים וערבים (לעומת לונדון ההבדל ניכר לעין). אחד הדברים הראשונים שמבחין גבר שנוסע למדינה הזאת הוא הנשים היפות, כך מי שאוהב את מודל היופי של אישה רזה, בהירת עור ושיער בהיר או שחור ימצא במדינה הזאת הרבה נשים עם פנים יפות וגוף סקסי. דבר נוסף ששמתי לב אליו בביקורי הקצר שהאנשים, בעיקר הנשים ידידותיות יותר מאשר הפולניות שפגשתי במאי השנה. כמובן שהסתכלתי גם על הגברים, אבל מראה שרירי ומוצק לא הטעם שלי למרות שחלקם חביבים למדי.

ביום שני הייתה לי פגישת עסקים שנמשכה כל היום במשרדי החברה האוקראינית שהזמינה אותי. אנשים חכמים ומעניינים שיודעים לבצע את המשימות שנותנים להם ביעילות ובמחיר נמוך. בצהרים מנהלי החברה ערכו לי סיור ליד הנהר וישבנו לאוכל צהרים במסעדת Huramma שהייתה נהדרת עם נוף מרהיב! אוקראינה מאוד זולה והאוכל במסעדות טוב, למרות שלת"א וללונדון הייתי נותן ציון גבוה יותר.

סיימנו את הפגישה בערב ולמרות שהייתי עייף החלטתי שאצא לחצי שעה להביט מקרוב בבנות קייב היפות. הגעתי לאחת הצמתים במרכז העיר ובדקתי בגוגל מפה בטלפון להיכן ללכת, ובעוד אני מתכנן את המסלול פנתה אליי בחורה ושאלה "Sorry, where is…". אבל אני מייד השבתי "This is my first evening here… I’m not" היא קטעה אותי באמצע ואמרה "אתה יכול לדבר בעברית"…. בקיצור פגשתי ישראלית שזיהתה את המבטא העברי. איזה צירוף מקרים. היא תכננה ללכת לבר בשם Loggerhead והציעה שאצטרף. ישבנו על הבר מול הברמנים וחזינו במופע להטוטים של אש וקר בהכנת הקוקטיילים. לא ידעתי את כל הדברים שאפשר לעשות עם אלכוהול כי אני בקושי שותה, אבל היה שווה. הזמנתי אותה אליי לבית שמצאתי ב- Airbnb, אבל היא התחמקה בתירוץ שלמחרת בבוקר היא חוזרת לישראל…

נפרדנו מול בניין בשם SkyBar שעליו התנוסס שלט גדול בשם Men’s club וזה בדיוק המקום שהיית אמור לבקר, אבל לא יודע מה קרה לי – חשבתי שזה מועדון של גייז וויתרתי. רק שהגעתי הביתה וחיפשתי באינטרנט איפה האקשן הבנתי שזה היה שם, במועדון של הגברים. טוב יהיה לי עוד הזדמנויות אמרתי לעצמי ונכנסתי לישון.

למחרת הייתי בדרך לאודסה, שבע שעות נסיעה ברכבת במחלקה הראשונה, יש לך שולחן וכיסא נוח, והמחיר 550UAH שזה 70 ₪ (ושליש מחיר במחלקה רגילה). הגעתי לאודסה בשעה אחד בלילה ולקחתי Uber לדירה שם חיכתה לי בעלת הדירה בשעה המאוחרת הזאת. ממש יפה מצידה.

אודסה נמצאת דרומית לקייב, בקו החוף של הים השחור. זו עיירת נופש של כמו אילת אבל עם מיליון תושבים. הדירה שלי הייתה במרכז העיר ברחוב בשם Derybasivska שהיה תענוג להסתובב ולראות את האנשים ומופעי הרחוב. בבקרים אכלתי את ארוחות הבוקר במסעדות באיזור City garden. האוכל מאוד זול. בחלק מהמסעדות הוא איכותי וטעים ובאחרים לא משהו. אהבתי במיוחד לשבת במקומות בחוץ ולהנות ממזג האוויר החם בידיעה שבלונדון מחכה לי מזג אוויר קריר למדי, אבל כאן מגיע החיסרון הראשון של האוקראינים – הם מעשנים והמון. אם בלונדון המיעוט מעשן, אז כאן נדמה שההפיך.

ביום הראשון שלי באודסה חקרתי את כל המרכז, הלכתי הרבה ומצאתי את בית הכנסת. אגב, זה היה יום הכיפורים. נכנסתי. ראיתי מחיצה גבוהה בין גברים לנשים. הנשים נענשות מאחורי מחיצה גבוהה כי ברוך שלא עשני אישה. עיניהן נראו משועממות, מחכות שהתפילה תיגמר. הגברים לעומתם זכו ממש לשבת בכיסאות ה- VIP ליד ארון הקודש. בית הכנסת באודסה נראה כמו נטע זר בעיר הזאת והאנשים בתוך כלא של אמונות שעבר זמנם… אחרי עשר דקות יצאתי והמשכתי להסתובב, אכלתי ארוחת צהרים (אמרתי שהיה יום כיפור, לא?) ומצאתי את עצמי משתתף באיזה פעילות שמצאתי באתר meetup.

הערב הגיע והתרגשתי להכיר את הבחורה האוקראינית הראשונה שלי אבל מסתבר שאף אחת לא חיכתה לי. יצאתי לחפש ברים ומצאתי אחד מומלץ בשם The fitz שם נאמר לי שיש סיכוי להכיר בחורה מקומית, אבל המוזיקה הייתה רועשת ואני בכלל לא טיפוס של ברים ואלכוהול אז המשכתי במסע וראיתי מועדון חשפנות. היססתי לשנייה, אבל למה לא בעצם? נכנסתי מסקרנות ולא מחרמנות. עברתי את הבדיקה של השומר וירדתי במדרגות דרך מסדרון שחור לעבר מרתף שם עמדו מולי שלושה גברים קשוחים והביטו בי. אני מחייך במבוכה ואז מאיזה כורסה מופיעה בחורה אוקראינית בעלת שיער שחור ומתחילה לרקוד… אני מיד עוצר אותה ומודיע לגברים שמביטים בי שטעיתי ובכלל חיפשתי מסעדה ויצאתי במהירות. לא מבין מה מושך במועדונים כאלו, בטח ששלושה גברים נועצים בך עיניים. המשכתי בסיור ועברתי ליד עוד ברים ועוד מועדוני חשפנות וכל הבחורות שעמדו מחוץ למועדונים עישנו סיגריות והסתכלו עלי במבט זנותי. לא מושך לטעמי.

את היום השני העברתי בבית קפה, מסעדות והלכתי לחוף הים ב- Villa Otrada שהיה מלא באנשים ותחושה של שמחה באוויר, בכלל נראה שאנשים שמחים בעיר הזאת. כשחזרתי בערב למרכז עצרה אותי באמצע הרחוב זונה אוקראינית בסוף שנות העשרים והציעה ללכת לשתות משהו, עניתי לה שאני לא חובב אלכוהול אז היא הציעה שנלך לשתות קפה. השבתי שקפה אני שותה רק בבוקר, אבל היא המשיכה ושאלה אם אני רוצה עיסוי, אז עניתי שבעיקרון כן אבל לא עכשיו, והיא לא מוותרת: הציעה לי 1200UAH לשעה (150 ₪). המחיר הנמוך היה אמור לשכנע אותי, אבל מחלות המין הרתיעו אותי, בקיצור נפרדנו לשלום ואני תהיתי אם עד עכשיו ההתעניינות הראשונה מצד אוקראיניות הייתה מצד זונה מקומית, מצבי לא טוב.

החלטתי שאני נוסע לאזור החוף בצד הדרומי של העיר Arcadia city שם ממוקמים מועדוני הריקודים השווים ביותר בעיר. האזור יפיפה, אווירה נעימה ושמחה ושם התמזל מזלי והכרתי בחורה מלזית שמתגוררת בעיר עם משפחתה מספר שנים. יש משהו קסום באנשים במזרח ברחוק, העדינות, הסובלנות, השלווה וכמובן יופיים מהפנט אותי. (אך מתוך התחשבות ברגשות הקוראים אני אדלג על הערב שהיה איתה…).

יאנה, בת 24, ילידת אוקראינה

למחרת בבוקר, מלא מרץ וביטחון מהחוויה אמש, המשכתי את מסעותיי בעיר וקיבלתי התאמה ראשונה באפליקציית טינדר. בחורה אוקראינית צעירה ויפה בשם יאנה הציעה להיפגש לדייט בערב. עברנו לווצאפ והיא לא נשמעה מאוד תקשורתית אבל אני כאן בשביל הכיף ולא למצוא את אהבת חיי (למרות שתמיד יש סיכוי), אז קבענו להיפגש במרכז, ממש ליד הבית למקרה שהיא תרצה לבקר. בשעה אחת עשרה וחצי בלילה יאנה שלחה לי הודעה שהיא במרכז ואני יצאתי לדייט הרשמי הראשון שלי עם אוקראינית.

כשהגעתי לנקודת המפגש יאנה זיהתה אותי לפי התמונה, היא הייתה מאוד חביבה ויפה ואני כבר חשבתי שאני שובר לבבות לנשים צעירות. לצידה של יאנה הופיעה חברה שלה שבעיקר תרגמה לה באוקראינית את מה שאמרתי לה. זה דייט עם מתורגמנית! שאלתי את יאנה מה היא למדה ומה היא עושה והיא השיבה דרך המתורגמנית שהיא לא למדה ולא עושה כולם. "ומה התחביבים שלך?" שאלתי.

"לרקוד ולשתות", השיבה לי יאנה.

אני חשבתי שאולי היא בחורה עניה שמחפשת גבר מערבי שיתמוך בה וחשבתי שזו הסיבה שהמתורגמנית הלכה איתנו. אז חשבתי…

לאחר רבע שעה של שיחה משולשת בתיווך המתורגמנית ביישנותה של יאנה מצאה חן בעיניי יותר ויותר. בחורה חמודה ורגישה שזקוקה לגבר חזק כמוני שיתמוך ויראה לה את הדרך בחיים (ולמיטה כמובן). חשבתי שאם תהייה לנו כימיה אזמין אותה אותה לקייב ונבלה יחד עד סוף הטיול. הצעתי לה ללכת לאכול, אבל היא אמרה שקר לה ברגלים כי היא הגיעה במיני ואני כמובן מאמין כי אני רוצה להאמין שאני בדייט עם הבחורה היפה ביותר באודסה וזה עומד להיות לילה שאני לא אשכח (ובאמת לא אשכח, אבל לא מהסיבות שחשבתי).

המתורגמנית

המתורגמנית השתדלה לעשות עבודה מאוד ממוקדת, היא כל הזמן דיברה עם יאנה. שיחה חד כיוונית, היה נראה שהיא מסבירה לה מלא דברים שלא הבנתי, אבל מה כבר כל כך חשוב ללמד אותה באמצע הדייט? האם זה הדייט הראשון של יאנה עם גבר מערבי?. יאנה הזמינה מונית והציעה שנלך למקום מיוחד. אני אוהב כל דבר שהוא מיוחד כי אני רוצה להאמין שגם אני מיוחד אז שמחתי לנסוע למקום חדש ומיוחד עם יאנה והמתורגמנית. המונית הגיעה ונכנסו בצהלה. שלושתנו ישבנו צפופים מאחורה ושוחחנו באווירה כיפית, יאנה חובקת לי את שוק הרגל הימנית עם ידה העדינה ואני מקווה שעוד כמה שעות היד הזאת תגיע למקומות אחרים. פתאום אני שם לב שאנחנו נוסעים כבר עשרים דקות. בדקתי במפה של גוגל וראיתי שיצאנו מאודסה!

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי מופתע.

המתורגמנית השיבה לצפון אוסדה ואני מודה שלשנייה חשדתי, אבל אני די בטוח בעצמי ומה כבר יכול להיות? יאנה תתעלס אותי בשולי הכביש תוך מבט בוחן של המתורגמנית שתתרגם לי את גניחותיה?

לאחר 40 דקות הגענו לאיזה מועדון ריקודים ואני בכלל חשבתי שנוסעים למסעדה. אבל בסדר, אני בחופשה וזורם. בכניסה למועדון ראיתי בחורה צעירה מאוד שהביטה בי בפליאה. היא הסתכלה לעיניים שלי ובחנה אותי. אני חשבתי שאני מקרין סקסיות והיא לא עומדת בפניי (אך בדיעבד זה היה להיפך).

המועדון היה רועש והיו מעט אנשים. התיישבנו בכורסא גדולה והמלצר הביא תפריטים, אבל כשפתחתי ראיתי שכתוב באוקראינית בלבד ולא הבנתי מילה, גם מחיר לא היה ברור או שלא היה. אז ביקשתי מיאנה שתבחר בשבילי מה שהיא אוהבת, העיקר שהיא תהנה. הן הזמינו משקאות אלכוהוליים בשביל שלושתינו, שלוש כוסות. זה היה משקה תפוחים עם אלכוהול, בטח יש לזה שם שאני לא יודע. יאנה ניסתה למשוך אותי לרקוד ולמרות שאני יותר חנון מרקדן, הקסם הנשי עשה את שלו ואני נמשכתי כמו פרפר לגופה החטוב, שדייה הקטנים ופניה החמודות. ככה המשכנו לרקוד כשיאנה מזמינה עוד משקה אלכוהולי בשבילה ובשביל החברה שלה ואפילו נרגילה בטעם פירות. הן שותות, מעשנות, המתורגמנית נשארת כל הזמן הזה על הכורסא ויאנה ואני חוזרים לרחבת הריקודים. היא מתקרבת אלי יותר ואני מרגיש את הגוף שלה צמוד אליי ומדמיין את הלילה הסוער שיהיה לנו יחד. בשלב מסוים אני מבין שאני כוכב הערב כי אנחנו הרוקדים היחידים וכולם מביטים בנו רוקדים, המלצרים, הבחורה הצעירה שראתה אותי בכניסה, כולם מחייכים חיוך ערמומי אבל כשהזין עומד השכל באדמה.

חזרנו לשבת והמלצרים הביאו לנו תפוחים ובננות חתוכים על צלחת. לפתע יאנה מקבלת שיחת טלפון, היא עוזבת לרגע וכשהיא חוזרת היא אומרת שאמא שלה התקשרה וביקשה ממנה לחזור בדחיפות הביתה כי סבא שלה צריך ללכת לבית החולים.

מוזר. זה היה התירוץ הכי עלוב ששמעתי מבחורה כדי להתחמק. אמרתי במפורש: מצטער על סבא, אבל עכשיו שתים בלילה ואת לא יכולה לעזור.

שאלתי את יאנה: "את לא רוצה לבוא אליי? את רואה שאני לא מתלהב מהמועדון הזה, הוא רועש ואני לא אוהב אלכוהול, בעצם, באתי לכאן בשבילך, ועכשיו אם את רוצה אפשר לקחת מונית אליי לבית ואם לא, אז בסדר, ניפרד" ואז המתורגמנית הציעה "תיפגשו מחר בצהרים". זה כבר החשיד אותי. עניתי לה "לא. אני חושב שהבאתם אותי לכאן כדי לקנות לכם שתיה, ניצלתן אותי, שתיכן" ואז אני פונה ליאנה בניסיון אחרון: "זו הזדמנות שלנו להכיר ומחר בבוקר נלך לאכול ארוחת בוקר יחד ואולי תצטרפי אליי לקייב עוד יומיים?"

יאנה היתה מבולבלת מעט אבל אמרה שהיא דואגת לסבא. ידעתי שהיא מקשקשת ומשקרת וניסיתי בעדינות להסביר שאם באמת סבא לא מרגיש טוב אז שתבקר אותו מחר בבוקר. "מה תעשי איתו עכשיו? תיכנסי איתו למיטה??! הוא ישן!" אמרתי לה.

הבנתי שהבנות האלו רימו אותי, תחת הנהגתה של המתרגמת שהצליחה להוליך אותי שולל. אמרתי להן שהגיע הזמן להזמין חשבון… כשאמרתי להן את זה פתאום נפקחות עיניי.

הבוס הגדול

החשבון הגיע והמלצר מסר לידי ישירות החשבון. הסתכלתי על החשבון ונחרדתי לגלות:

22,500UAH מייד בדקתי בממיר שערי המטבעות בטלפון ויצא לי 800 דולר! כן, שמונה מאות דולר! כמעט 3,000 ש"ח! אני הזמנתי (או יותר נכון, יאנה הזמינה בשבילי) שתי כוסות אלכוהול וצלחת של בננה ותפוח חתוכים.

באותו הרגע הרגשתי שאני בסרט גרוע אבל מציאותי. התחוור לי שאני בתרגיל עוקץ תוצרת אוקראינית בהשראה סובייטית ושתי כלבות ניצלו את תמימותי. פתאום כל הנקודות מתחברות. יאנה, המתרגמת, המועדון שרחוק מהעיר ותקוע בקצה העולם, הצעירה החושנית בת ה- 18 שבחנה את הקורבן החדש שלא מבין עד כמה הוא מטומטם (ולא סקסי).

כל המלצרים המנומסים שלא מספרים לך שכוס טקילה אחת עולה 100$ !! שבננה ותפוח חתוכים עולים 300$, כולם משחקים משחק, מנצלים את העובדה שאתה תייר במדינה זרה, שאיבד את תחושת הביקורת שלו מתוך חולשה לאישה יפה שמפתה אותו ללילה חלומי.

הרגע הזה של קבלת החשבון הוא רגע משמעותי בתרגיל העוקץ. מה יעשה הלקוח? האם ישלם או יסרב? כולם שותקים, המוזיקה מתנגנת… הפנים שלי האדימו, הרגשתי מרומה, בעיקר כעסתי על עצמי למה לא עצרתי את זה בזמן. איך נפלתי בפח? נזכרתי שחבר שלי סיפר לפני כמה שנים שחבר שלו נפל בתרמית דומה לזאת בהונגריה, הוא הזמין כוס קולה וחויב בסכום עתק. אבל לא חשבתי שזה יקרה לי אי פעם, לא חשבתי שכל הדייט הזה היה במטרה אחת – להביא אותי לכאן ולסחוט ממני $800.

הודעתי לבנות שאני לא משלם את החשבון. פניתי ליאנה ואמרתי לה "It’s not nice, I trusted you" והיא במבוכה השפילה מבט, אבל לבוסית שלה לא היה אכפת, היא תקבל עמלה שמנה מהמועדון. זה לא סיפור סינדרלה של בחורה עניה שמחפשת גבר עשיר, אלא יותר של פרפר שנשרף באש…

ברגע שהתרוממתי מהכורסא ולבשתי את הזקט הבר שינה את אופיו, מבר ריקודים מלבב ורומנטי הוא הפך להיות מחנה עינויים של הק.ג.ב. הקיפו אותי שלושה גברים במבט חמור סבר שלא ראיתי קודם ופקדו עליי לשלם. אמרתי שהבחורות ישלמו, אז הם הובילו אותי לחדר סמוך ונעלו אותו. הם שאלו אותי "אתה משלם?" עניתי "לא, תקראו למשטרה". הבחורות נכנסו איתי לחדר. יאנה לא העיזה להסתכל עליי, היא מתלמדת בתרגיל העוקץ, עדיין מבחינה בין טוב ורע אבל המתורגמנית הוטרדה מזה שאני לא משלם. היא רצתה ללכת הביתה.

הם מומחים לתרגיל עוקץ. נכנס גבר בריון לחדר עם התפריט ביד. מניח אותו על השולחן ושואל: "אתה הזמנת מהתפריט? אז תשלם" עניתי לו: "התפריט הזה באוקראינית, אני לא מבין מילה".

"אז למה לא שאלת?", שאל הבריון.

השבתי "כי סמכתי על יאנה. לא ידעת ששני הבנות האלו עובדות אצלכם. כמה אתם משלמים להן?"

השעה אחרי 2 בלילה והם רוצים שאשלם להם 800$. מה עושים? אני מטיל את כל האחריות על הבנות. שיושבות בחדר ושותקות. (בדיעבד אני מבין שזה היה משחק, הבנות ישבו שם כדי שאחשוב שאין עיסקה בין המועדון לבנות).

לאחר עשרים דקות שני שוטרים הגיעו, אני עומד ופונה לאחד השוטרים אבל הוא בכלל לא מדבר אנגלית! המאפייה מתנפלת על השוטרים ומדברים איתם באוקראינית, אין לי מושג מה קורה, לפני שאני בכלל מבין השוטרים עוזבים…

זו המשטרה שאמורה הייתה להגן עליי. חמישה גברים נכנסו לחדר. שלושה בריונים, דורשים ממני לשלם, אחרת לא אצא מהחדר הזה. אני מסרב, "שהבנות ישלמו, הן אכלו, שתו ויעשנו – לא אני".

בשלב מסוים נכנס לחדר הבוס הגדול מגיע ומתיישב מולי. גבר בשנות החמישים. אני מסתכל עליו ורואה עבריין מול הפנים שלי. (במציאות הם נראים הרבה יותר מכוערים מבסרטים)

הוא מחייך אליי ואומר "באתי לעזור לך" בקול של מאפיונר. "כמה אתה רוצה לשלם?" הוא שאל אותי.

"תגיד", שאלתי אותו. "אם אני לא משלם, אתם הורגים אותי?"

הבוס הגדול צחק, אז כולם צחקו איתו.

"אולי אתם דוקרים אותי או שאולי נותנים איזה אגרוף?", התעקשתי.

הבוס הגדול מסתכל עליי ושואל "מאיפה אתה?" עניתי לו "אני איטלקי שגר בלונדון" (בדיעבד זו הייתה טעות, הייתי צריך לומר ישראלי אבל חששתי שהם שונאים ישראלים או יהודים).

הבוס אמר לי שלונדון יקרה… מבחינתו מקום המגורים של הקורבן קובע את התשלום שעליו לשלם. תושבי לונדון אם כך משלמים ביוקר!

אני מסביר לו שהבנות האלו רימו אותי, שאני בכלל לא שותה ומעשן והן סחבו אותי לכאן, אז למה שאני אשלם בשבילן?

חמישה גברים מקיפים אותי, 3 בלילה, אי שם במקום שאף אחד לא יודע. הם מתחילים לאבד את הסבלנות שלהם. למזלי, אני מקרין ביטחון. לא פחדתי, הייתי בשיא העירנות. דיברתי לעניין, בהיגיון.

אמרתי "היינו שלושה, אני כמעט לא אכלתי ושתתי, אז החשבון צריך להתחלק לשלושה". הבוס הגדול אמר "אצלנו הגברים מזמינים את האישה, אבל נחלק לשנים". אמרתי "אני לא מכיר אותן, נחלק לשלושה"

יאנה פותחת את הארנק, מוציאה שטר של 100$ וזורקת בעצבנות על השולחן. המתורגמנית זורקת $300. מוזר. אני תופס את השטר של המאה דולר על השולחן ורואה שהוא מזוייף אבל שותק. אני בסיטואציה עבריינית, אין טעם להסברים מלומדים. ניתן להם את ההרגשה שאני מאמין לתרגיל העוקץ… כי תיכף יגיעו המכות… ככל שעובר הזמן, אני מבין שהוא פועל לרעתי.

המתורגמנית תופסת את יאנה ביד ומושכת אותה מחוץ לחדר. הן עוזבות את החדר בריצה. הכל מתוכנן…

אחרי שעה וחצי הבוס הגדול החליט להעניק לי הנחה של 10% על חשבון הבית. עכשיו יצא לשלם 7500 שזה בערך 268$. אני יודע שזה יקר מדיי, כמו המסים ששילמתי למדינה הבוזזת בישראל. אני מנסה להוריד ל- 5,000UAH. הבוס הגודל מתעצבן, עוזב את השולחן ומודיע "ביטלתי לך את ההנחה, תשלם את הכל".

אני מנסה לצלם את החשבון המקורי, של ה- 800$, אבל בריון אחד מעיף לי את הטלפון. בריון אחר מתחיל לצעוק, מקלל ברוסית (הצלחתי לזהות), דוחפים אותי, מאיימים. אני לא מתנגד כדי לא לתת להם תירוץ לשבור לי את העצמות.

השעה 4 בבוקר והם כבר על סף אלימות. אני מחליט לוותר כי החיים שלי יותר חשובים מכסף. 268$ זה מחיר זול לעומת עצם או שן שבורה. אני מתכנן את הנסיגה, חייב לוויתור, כי אין ברירה. הם חמישה ואני אחד. אני מודיע שאני אשלם 7,500UAH בתנאי שאקבל קבלה. הם מסכימים. אז אני מבקש גם בקבוק מים כי הייתי צמא ופעם ראשונה שהבנתי איך בחקירות מצליחים לשבור נחקרים. פשוט מונעים מהם שינה, מים וצרכים בסיסים. אני שואל את הבוס הגדול אם המים יעלו לי מיליון דולר חצי בצחוק חצי בציניות. הם מביטים בי בזעם. אני נסוג, אבל לאט… שלא יכניסו לי איזה אגרוף. אני מוציא את הכרטיס אשראי ומוודא שרשום על הצג של המסוף 7,500UAH ומכניס את הקוד הסודי. הם שיכורים מניצחון. הצליחו למוטט ולרסק אותי. אחרי שהחשבונית יצאה הם נותנים לי לחתום עליה.

אני מודיע שאין לי כסף מזומן לחזור הבית. הם צועקים ומקללים אבל הם קיבלו את הכסף ועכשיו הם רוצים שאעוף משם כמה שיותר מהר. הם נותנים לי 150UAH למונית ובקבוק מים.

ברגע שהגיע האישור מכרטיס האשראי האלימות הסתיימה מייד. עכשיו תרגיל העוקץ נראה בהיר יותר, הם שביעי רצון, את המכה שלהם הם עשו הלילה. אני שואל את עצמי אולי הייתי יכול שלא לשלם, אולי הייתי צריך ללכת עם השוטרים ומגיע למסקנה שהסיכון היה גבוה מדיי ולא שווה אגרוף לפנים או סכין לתוך הבטן.

הם מזמינים מונית ומלווים אותי מחוץ למועדון שם אנחנו מחכים למונית, ובינתיים הם מלמדים אותי קללות ברוסית. כפו עליי לשלם 268$ שזה בינינו לא הרבה בכלל, אז נכון שהובסתי, אבל נלחמתי שעתיים.

המונית מגיעה. אחרי חמש דקות, אני פותח את הנייד, נכנס לאפליקציה של בנק Barclays ומדווח שהכרטיס אשראי נגנב. הסמיכות של התשלום והביטול הוא פחות משעה וזה יתן לי יתרון. לא ויתרתי! אני נלחם!

הגעתי הביתה בסערת רגשות, כועס, פגוע ולא מוכן לשתוק עבור האלימות. התקשרתי לבנק ודיווחתי על תשלום בכפייה, איומים ואלימות. הנציג הבריטי היה בשוק, אבל תמך. אמר שלפי החוקים של ויזה אני אחויב, אבל אז לפתוח מחלוקת כשאגיע ללונדון.

הגעתי הביתה בחמש בבוקר, ישנתי שעתיים ואז הלכתי למשטרה ליד הבית, שם נאמר לי שבגלל שתרגיל העוקץ הזה נעשה מחוץ לאודסה, אז צריך לנסוע לאותו אזור כדי להגיש תלונה. גאוני, ככה תיירים מוותרים על הגשת התלונה. אבל אני מלא בכעס ואשמה. נסעתי באוטובוס עם המעט כסף שאיכשהו נשאר לי בבית והגעתי לתחנת משטרה ששם אף אחד לא דיבר אנגלית, אבל השוטר היה סבלני ותקשרנו בגוגל תרגום במשך שעתיים. ביקשתי ממנו עותק של התלונה ואת מספרה.

"אני חייב לנצח", אמרתי לעצמי. הם לא יקבלו את הכסף. אסור להיכנע לאלימות.

המתורגמנית חסמה אותי מייד לאחר תרגיל העוקץ, אבל ליאנה זו הייתה אולי הפעם הראשונה או השנייה. התחלתי להתכתב איתה כדי להוציא ממנה הודאה שהיא קיבלה תשלום מהמועדון ויהיה לי קל יותר להוכיח את תרגיל העוקץ, אבל היא התחמקה, אז התקשרתי והשתמשתי בקול רגוע ואוהב. אמרתי לה שאני מחבב אותה וחשבתי שיהיה לנו טוב יחד, רציתי להזמין אותה לקייב ואולי לתמוך בה בהמשך… אבל יאנה אמרה לי שאני לא מבין ולא הצלחתי לגרום לה להודות באשמה. לאחר מכן גם היא חסמה אותי.

החוויה הזאת הייתה מטלטלת, אחת המסעירות שאני זוכר, לשמחתי יצאתי ממנה בשלום עם נזק כספי קטן יחסית, אבל למדתי המון.

למחרת ישנתי 13 שעות ברציפות! ואז לקחתי רכבת חזרה לקייב.

קייב

עזבתי את אודסה עם רגשות מעורבים. מצד אחד עיר יפיפה ותוססת אבל תרגיל העוקץ היה קיצוני. מצד אחד נלחמתי ונהניתי מהריגוש. מצד שני, הרגשתי מרומה ודפוק.

כשהגעתי לקייב, ירד גשם אבל הרגשתי שאני זקוק לפיצוי והסתובבתי באזור שמצאתי בו דירה ברחוב Khreschatyk זה רחוב קניות מרכזי שם יש חנות שוקולדים נהדרת בשם Roshen קניתי שוקולד מריר עם רום.

בהמשך השבוע היו לי עוד כמה פגישות עם החברה האוקראינית שהזמינה אותי. הם אירחו אותי למופת.

סוף דבר

אני כותב את הפוסט הזה מביתי בלונדון, ותרגיל העוקץ גרם לי לתהות בימים האחרונים מה גורם לחלק מהאנשים לפגוע בזדון באנשים אחרים? איפה הגבולות שלהם?

אם אשאל את יאנה, את הבוס הגדול או איזה טרוריסט יהיו להם שפע של סיבות למה הם בסדר והקורבן אשם, כי הגיע לו. למרות שהם מודעים לפגיעה יש להם מערכת צידוקים מעוותת שמאפשרת להם להמשיך לבצע את הפשעים בלב שלם.

יש אנשים רעים בעולם. תיזהרו, במיוחד אם תפגשו את יאנה…

אני בחרתי בצד הטוב כי אני אסיר תודה שיצאתי מזה בשלום ואני ממשיך בחיים שלי עם הכרת תודה למשפחה, לחברים ולקוראים בבלוג הזה 🙂