בנגקוק, תאילנד / 2011
ערב שבת, אני מחפש מקום לאכול ארוחת ערב תאילנדית עשירה בטעמים באיזור ה- BTS של Sala Deaeng ההומה במאות דוכני בגדים, תכשיטים וארוחות ערב מפתות בעשר ש"ח כולל שתיה. אני נהנה מהאווירה ומהרהר לעצמי חיים מדהימים יש בתאילנד ואז אני… נופל!
כשאני פותח את העיניים אני רואה רופאה תאילנדית ומסביבה אנשים שבוחנים אותי. הבחורה מדברת באנגלית שוטפת ואני מבין שהגעתי לבית החולים. היא מסבירה שהכל יהיה בסדר ומכינה אותי לסדרת בדיקות, האחים והאחיות חביבים למדיי. בית החולים נראה מרשים, והיה לי מזל שאני בבית חולים פרטי.
לאחר מספר שעות הרופאה מעדכנת אותי במבט מבוהל שהם זיהו חיידק טורף (אלים) ואני חייב לקבל טיפול מיידי כי חיי בסכנה ממשית.
שאלתי אותה "מה הסיכוי שלי לנצח אותו?" והרופאה ענתה: "I pray for you"… התעקשתי לקבל תשובה קצת יותר רצינית ואז הבנתי שהסיכויי קלוש. הרופאה טרחה להסביר שגם אם אחייה זה כבר לא יהיה אותו הדבר "Everything has changed"… בעצם יש לי כמה שעות או אולי כמה ימים…
הבטתי שוב בפניהם של הצוות הרפואי שעודדו אותי רגע לפני וכעת לא היה להם נעים להסתכל לי בעיניים. מה זה "חיידק טורף?", אני שואל ומה לי ולמחלות? ואיך הגעתי למצב הזה? ובכלל לא מתאים למות עכשיו, בטח לא בתאילנד!
מסתבר שבאותו הערב קיבלתי את סוגי התרופות החזקות ביותר, התרופות החלישו אותי ובעיקר שכבתי מדוכא במיטה ממתין למותי כי לא היה לי כוח להילחם, הייתי חלש, מותש ובודד. אחותי הגדולה היתה אמורה להתחתן במאי וידעתי שהם מתכוננים לחתונה אז אפילו לא סיפרתי למשפחה מה קרה כדי לא להדאיג אותם, מקסימום אמות תוך כדי שינה כי התרופות טישטשו אותי לגמרי.
שכבתי במיטה, מתעורר בכל בוקר לתוך סיוט; טעם וריח של תרופות, תופעות לוואי, הרגשה רעה. שבוע אחרי מצבי השתפר מעט – יצאתי להליכה בפארק Lumphinhi ולראשונה מאז נתקפתי בחיידק הייתי אופטימי, המחשבה היתה צלולה והבנתי שאני צריך להילחם. לאט לאט חזרתי לשיגרה תוך נטילת התרופות ובדיקות קבועות בבית החולים עד שבסוף מנהל המחלקה למחלות זיהומיות אודיע לי "אתה בריא! 100% בריא!"
זכיתי בהזדמנות שנייה, זכיתי בחיים מחדש! 🙂
חודשיים של גיהינום הסתיימו – חגגנו עם עוגת שוקולד; הרופאה מהטיפול נמרץ והצוות של המחלות הזיהומיות שכלל רופא תאילנדי, רופאה אמריקאית, צוות גדול של אחים ואחיות וגם פסיכולוגית כי מצבי הנפשי היה ירוד.
נכון להיום, לתאילנד לא אחזור בקרוב, גם בישראל לקח לי זמן להתאושש מהטראומה.
כשאתה רואה את המוות מול העיניים הדברים משתנים, אתה מתחיל לראות את החיים אחרת, סדר העדיפיות משתנה, אתה אפילו הופך להיות אגואיסט כי אתה מבין שהחיים יכולים להיגמר בכל רגע, בכל גיל, ואז אתה מתחיל לדאוג לעצמך. כשנסעתי לתאילנד אמרתי לחברים שאני מחפש שינוי בחיי ולשינוי כזה לא ציפיתי. בדיעבד זה היה שינוי מבורך.
בפוסט אישי זה אני מנסה להבהיר שהגירה לחו"ל היא לא קסם שיפתור לך את כל הבעיות. את הבעיות שלך אתה צריך לפתור עם עצמך, ייתכן שבחו"ל זה יהיה יותר קל, אבל חו"ל הוא לא הפיתרון לצרות שלך – אתה יכול לחיות חיים טובים ומאושרים גם בישראל. הגירה לא מתאימה לכל אחד, הגירה לא מתאימה לעצלנים ובהגירה יש סיכון. אנשים נוסעים לטיול בחו"ל ונהרגים מתאונות, מחלות ופשע. זה נשמע מוגזם כי גם בישראל אפשר למות. אז מה שאני מציע שתסתכל על ההגירה באופן רציונלי – אף אחד לא מחכה לך בחו"ל ואל תתפלא אם גם תפגוש אנשים "רעים" בדרך.
על אף החוויה שעברתי אני בעד לנסות, לפחות תדע שניסת, אתה יכול לחזור לישראל בלי בושה כי תחייה בלי אשליות ובלי תקוות שווא שבחו"ל יהיה יותר טוב. לפעמים אנחנו מתכננים משהו ויוצא לנו משהו אחר, יותר טוב כי החיים לא צפויים, החיים מרתקים, שווה לנסות! שווה לחיות! 😉