השנאה בת שנות אלפיים

*ייתכן שזו לאו דווקא בעיה ישראלית, אך דווקא כישראלי אני סובל ממנה מאוד.

השנאה. השנאה היא הלך הרוח בישראל- ואני מאמין שכל ישראלי מושפע ממנה. אנחנו עוברים הרבה זמנים לא
פשוטים במדינה הזאת, וזה בהחלט פוצע את הנפש. גם אלה שאומרים ש"יהיה בסדר" מצטרפים למועדון. יש הרבה דברים
שכואבים לי בחיים במדינת ישראל. יוקר המחייה, השחיתות, המלחמות, מזג האוויר, הרשימה לא נגמרת.

אבל, הדבר שהכי כואב לי הוא השנאה. כי אפשר לראות אותה בכל עבר, בחדשות, ברחוב, בצבא, בבית, היא נמצאת
בכל מקום שאפשר לדרוך בו בארץ. הרדיקליזם נהיה מנת חלקנו. אם יש משהו שבאמת הרס את מדינת ישראל, זה יצר
השנאה, הנקמנות, והרצון להשמיד ולהרוס, במקום הרצון לאהוב, לבנות, להתקדם, ולהתפתח הלאה כחברה. כשאני
שומע משפטים כמו "אין חפים מפשע בעזה", אני לא יכול שלא להזדעזע מכמה דומים לאויבנו הפכנו.

וזה עוד הקמצוץ שבקמצוץ.

• "למחות את עמלק",
• "כל ילד הוא אויב",
• "צריך להרעיב אותם",
• "להפיל עליהם אטום",

ויש שיגידו ניחא, כי אלה אויבינו- אבל השנאה הזאת יוקדת גם בקרבינו. איחולי מוות, נאצות, אלימות, על כל אחד
שמעז לא להתיישר עם הנרטיב. כל הבעת ביקורת ומחשבה חופשית היא דבר בלתי אפשרי בישראל! פעם זו הייתה
תופעת שוליים – השנאה הזאת. והיום, היא בקדמת הבמה- אם אתה לא שונא, משהו איתך דפוק. אם אתה לא רוצה
לרצוח ערבים, אז אתה בוגד. אם אתה לא אוהב את ביבי, אתה שמאלן, ואם אתה לא מאמין באלוהים, אתה כופר
מטונף, והרשימה רק הולכת ונמשכת. שלא נדבר על העובדה ש"חילוני ליברל" הפך להיות כינוי גנאי בישראל 2025.

אני יודע שהעולם שלנו הוא לא אידיאלי. יש רבים שרוצים בהשמדתנו, שונאים אותנו, הורגים אותנו, וכן הלאה. אבל,
נדמה לי שלהילחם בשנאה ואלימות עם שנאה ואלימות לא בדיוק מובילים אותנו לתוצאות. אני- לא כמוהם. אין מה
לעשות, צריך צבא, צריך להילחם, אבל אי אפשר לאבד את השפיות. זה לא עושה לי כיף להרוג, לא עושה לי כיף לשנוא,
לא עושה לי כיף להטיף למוות של אחרים- לא משנה מי אלה, ואני חושב שהמדינה שלנו היא כבר מעבר לנקודת
הריפוי במישור הזה. אנשים פה צמאים לדם. אבל הדם הזה- לא מרפא שום כאב.

השנאה היא אינסטרומנט, היא מוטיבטור, היא מאחדת, היא ממריצה, היא ממכרת, היא פה ואוזן לבורים, לגזענים, ולרפי שכל.
כיצד אדם יכול לשנוא ולא להרגיש שהוא עצמו מתרקב מבפנים? זו השאלה אשר מטרידה אותי ולא נותנת לי מנוחה.
אני יכול לא להסכים, אני יכול להתנגד, אני יכול להגן על עצמי בגופי- ואם צריך גם עם נשק, אבל אני לא יכול לשנוא.

וזה למה, אני לא מתאים לישראל.

אני. לא. יכול. לשנוא. אני לא רוצה לשנוא, אני לא מאמין בשנאה, וחבל לי מאוד שזה ככה. כמו שאמרתי, אני לא פציפיסט.
אבל, אני גם לא פאשיסט, אני לא ברברי, אני לא גזען, אני לא פרימיטיב, ולכן- אני גם לא ישראלי. עצוב מאוד שזה ככה.
כנראה שזה מאפיין שמלווה כל מדינה שמלקקת את הפצעים ממלחמות. אממה, שכל מדינות העולם המערביות כבר התקדמו–
הצרפתים והגרמנים לא רוצים לאכול זה את זה, אפילו חבל הבלקן שידוע בזוועותיו כבר הפסיק עם שפיכת הדמים, אבל אנחנו?
עדיין מאחור. וזה הזמן להגיד- אני לא מסכים!

אני רוצה לשמור על השפיות שלי ולכן אני אלך למקום אחר. בכל מקום יש מלחמות, בכל מקום יש פשע, אלימות, בלגן,
אבל לא בכל מקום יש שנאה כמו שיש בישראל. וזה מסר למדינה היקרה שלי- אפשר להילחם באויבים גם בלי להוציא מהפה
משפטים של היטלר. אפשר, ורצוי לשמור על השפיות. אפשר לאהוב. זה יותר טוב מלשנוא.

דם של ערבים לא יחזיר לנו את הילדים ולא יעשה אותנו שמחים יותר. הניצחון הכי גדול שיכול להיות ליהודים,
ולכל עם שחווה רדיפות, הוא שמירה על השפיות. ולצערי, במלחמה הזאת, הפסדנו לחלוטין. ומדינה יקרה, הפסדת גם אותי.

לשנה הבאה בנורבגיה הבנויה,

אדיוס!