כיצד השפה האנגלית שינתה את חיי

לאחרונה התחוור לי שמשהו השתנה בסגנון השיחות ובציפיות שלי מאנשים אחרים. שמונה שנים בלונדון עשו שינוי שלעולם לא הייתי עובר בישראל.

השפה הבריטית בנוייה על מוסכמות שהמקומים נוהגים לפיה, בהם הכבוד לאדם הוא מעלה. מחלוקות ואי הסכמות מקובל לפתור באמצעות שיחה נעימה. אם הצד השני לא מסכים איתך, עדיין חובה עליך לנהוג בו בכבוד.

עם הזמן למדתי את הניואנסים של השפה האנגלית, את הכוונות, הרמיזות ושפת הגוף. מסתבר שהשיחות עם אנשים הרבה יותר נעימות, אפילו כשלא מסכימים.

קצת לא נעים להכיר בזה, אבל שמתי לב שגם המשפחה שלי בארץ מדברת בסגנון הישראלי. אז בעצם ישנם שני גישות: עם זרים איתם אני מדבר בשפה מנומסת, ועם ישראלים בסגנון הישן – הישראלי, הישיר והבוטה (למשל; התגובות שלי באתר הזה).

קל מאוד להבחין בסגנון הלא מכבד שנשאלים שאלות פולשניות, או שהצד השני לא מקשיב, נוהג בזילזול וכמובן חוסר היכולת לשלוט ברגשות שמוביל אנשים לשבור את הכלים, להשתמש במילים מעליבות או לחילופין בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית. יש דרכים נעימות, יעילות ומהירות יותר לנהל ציפיות או לפתור מחלוקות, בלי להשאיר את הצד השני בתחושה תבוסתנית.

כיום, אני משתדל להימנע משיחות עם אנשים שלא נעים לדבר איתם. אין לי כוח וזמן להתעסק עם התנהגות דרמטית, פוגענית ולא בוגרת. כשאני מבקר בארץ אני מתאים את עצמי לסגנון, אבל הוא עשוי להיות לא נעים, במיוחד עם זרים או נותני שירות בארץ שכבוד ללקוח זה הדבר האחרון שמעניין אותם.

הנכונות שלי להטמיע את סגנון הדיבור הבריטי הוא לא סימן לקונפורמיסטית חלילה, אלא הבנה שחיי היום יום הרבה יותר נוחים שמאמצים את המוסכמות החברתיות.

ייתכן שהשינוי נובע גם מבגרות, אבל אין לי ספק שהחיים בחו"ל גרמו למהפכה. אני זוכר שבשנים הראשונות בלונדון עוד ניסיתי לשנות את המערכת, להילחם בה למען העקרון, ולא הרווחתי מזה דבר. אני ממליץ למהגרים לעתיד שאת האנרגיה שלכם תתעלו להשתלב בקהילה במקום להילחם בה, לימדו את השפה, זו הדרך הכי טובה להתאקלם בהצלחה כמהגרים בארץ חדשה.

הערה חשובה: תסלחו לי שתמונת המאמר היא בעצם של זוג אסייאתים, בעוד המאמר מדבר על בריטים. אבל נדמה שגם הזוג הזה בתמונה השכיל לשנות את השפה שלו לשפה החתולית על כל גרגוריה ומאז המשפחה חייה באושר מתוך הבנה עמוקה שמחלוקת עם חתול מיילל תמיד יכולה להיפתר באמצעות צלוחית מלאה בבשר ארנבות.
בתיאבון! 🐱