Sign In

Remember Me

פרק שביעי: ישראל הנעדרת

פרק שביעי: ישראל הנעדרת

הדימוי העצמי הרווח של ישראלים, הוא של חברה סולידרית, תומכת ומחבקת.

הניסיון מראה שזה לא בהכרח נכון.

זה היה ביום השני לחיפושים אחר מטייל שאיבד את דרכו במדבר יהודה. מישהי ראתה ממרחק גדול, חוט כחול אשר – כך התברר – נפרם מבגדיו של אדם. כשמצאו את מה שמצאו המחשבה הראשונה היתה "מצאנו אותו". אבל השרידים היו ישנים מדי. אמנם נמצאו שם טלית ותפילין, ארנק ובו תעודת זהות, וכן תרמיל ובגדים מתפוררים וגם שרידים, של אדם אחר שנעלם תשע שנים לפני כן.

השוטרים בתחנת המשטרה בירושלים – כי הוא היה ירושלמי, הודו לצוות המחלצים: נכון, הבחור אבד לפני תשע שנים, לא מצאו אותו. תודה שסגרתם לנו את התיק. אז שאלו אותם אבל רגע, למה לא נערך חיפוש באותו זמן? אדם נעלם ואף אחד לא מחפש?

לא, אמרו השוטרים, לא בהכרח. תראו – אף אחד לא לחץ.

מה זאת אומרת "אף אחד לא לחץ"?

משטרת ישראל מקבלת מדי שנה אלפי דיווחים על היעדרות אדם. ברוב המקרים העניין נפתר אחרי מספר שעות ולרוב, האדם נמצא בריא ושלם.

כאחוז אחד מן המקרים איננו נפתר. מאז קום המדינה מאות בני אדם נעלמו ולא נמצאו. דף האינטרנט של משטרת ישראל מחזיר נכון להיום, 341 תוצאות – שמות של נעדרים. להערכתי, המספר האמיתי כפול מזה. דף הפייסבוק "נעדרים", גם הוא מכיל מאות שמות – בהבדל חשוב, חלק מהמקרים בו נמצאו. יש אנשים שנעלמים מתוך מטרה שלא להימצא, ויש אחרים.

בדיקת המקרים מגלה כי החברה הישראלית כלל איננה החברה הסולידארית, החמה והמחבקת כפי שאנחנו לפעמים מספרים לעצמנו. יש בישראל – לא פינות, אלא כתמים גדולים של הזנחה ושל חוסר אונים.

אחד המקרים הללו תועד בסרט הדוקומנטרי "ההרוג ה- 17". בשנת 2002, קרא דוד אופק – במאי סרטים דוקומנטריים – ידיעה בעיתון על פיגוע באוטובוס בצומת מגידו. בין היתר נאמר כי זהותו של אחד ההרוגים – לא המחבל – איננה ידועה. דוד אופק החליט לעשות מזה סרט.

בדמיונו כבר היתה סצנת סיום. הוא חשב שההרוג יהיה עובד זר. הבמאי דמיין את עצמו מגיע לכפר ומצלם שם משפחה אומללה — הם שלחו לישראל בן שיפרנס אותם, והוא חוזר אליהם בארון. אבל המציאות עלתה על כל דמיון.

כי בסוף הקורבן הוא ישראלי מהעיר שדרות.

משפחתו התלוננה במשטרה על היעלמותו – לשווא. חצי שנה, עינוי יומיומי למשפחה, וזה נמשך עוד שנים אחר כך, כשילדי המשפחה הולכים לבית-הספר וצוחקים עליהם. כי ההורים הלכו במשך חצי שנה למגידי עתידות ולרבנים שאמרו להם שיקירם בחיים, וכמובן גבו תשלום עבור "השירות" שנתנו.

ההנחה המשותפת לבמאי, למשטרה ולעיתונאים היתה שזה לא אחד מאיתנו. הרי אנחנו משפחה חמה ואוהבת, ולא יכול להיות שאחד מאיתנו ייעלם סתם ככה. הסרט מראה את ההיפך: העובדים הזרים מהווים קהילה הרבה יותר מגובשת מאיתנו, והם יידעו אם מישהו אצלם חסר. כל משפחה של עובד זר שלא קיבלה ממנו כסף, מתקשרת לארץ ושואלת מה קרה. אין סיכוי שעובד זר ייעלם ולא נדע עליו.

עד סוף צילומי הסרט לא היה ידוע מי ההרוג, והבמאי חשב שהוא הולך לגמור את הסרט בלי תשובה. ואז בא המאייר גיל ג'יבלי – מאייר עבור העיתון "גלובס" ומתמחה בקלסתרונים, אשר עובד גם בשירות משטרת ישראל. עבודתו היא זו שהביאה בסופו של דבר לפיתרון התעלומה.

משטרת ישראל סייעה לצילומי הסרט ושיתפה פעולה כולל צילומים מתוך הליכי החקירה, אבל תחת תנאי מפורש שהמשטרה לא תוצג באור שלילי. לכן לא הוצגה התמונה המלאה, שבה המשטרה יוצאת רע מאוד כמו החברה הישראלית בכללותה.

הסיטואציה של היעלמות אדם היא מטורפת ובלתי נתפסת. הסבל הנגרם למשפחות הוא נורא. הייצוג של רובן בתקשורת אפסי, אבל הן קיימות.

אלה אינן משפחות מקושרות; הקרובים לא כותבים בלוגים. הם חסרי אונים ברמות שאנחנו לא מכירים. זו לא "ישראל" שיש לנו מושג עליה, אבל היא מתרבה בטור מעריכי.

קיכלי הסהרון היה – לא לפי הסדר – יזם, חבר קיבוץ, מנהל הנדסה, מדריך טיולים, מפקד בצבא, פקח ברשות שמורות הטבע, חקלאי, צולל, צפר, ועוד כל מיני.  הוא אב לשלוש בנות מחוננות, עובד וכותב במקום רחוק וקר.

Subscribe
Notify of

14 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
נדב
Guest
1 year ago

אין סולידריות. אולי פעם הייתה. אנשים היום לא רואים אף אחד ממטר. אין חיה ותן לחיות. רק לדפוק ולנצל.

צודק
Guest
Reply to  נדב
1 year ago

זה כמו שניצל
דופקים אותם ומטגנים ואוכלים
ושמים פירורי לחם שיהיה טעים.
ככה עושים בארץ לאנשים טובים

דניאל
Guest
1 year ago

אני אתן לך דוגמא "לסולידריות" שאני חוויתי: בשירותי בחיל האויר, התגוררנו במעונות – 4 אנשים בחדר. אני תמיד ידעתי לנעול את הדלת בלילה, שחלילה אחד מהחיילים ליד לא יהיה לו קצת משעמם או ינסה לגנוב משהו, אבל חברי לחדר פחות הקפידו. באחד הלילות, אחד מאנשי הצוות סוף סוף סיים את שירותו הסדיר, וביום למחרת היה אמור לעזוב את הבסיס. בהפתעה (או אולי לא כל כך), הוא החליט שהוא עושה מעשה קונדס. בלילה לפני השחרור, הוא נכנס לחדר שלנו (כי אחד מחברי לא טרח לנעול) ומרח משחת שיניים על אחד הישנים. כמובן שהחייל שישן התעורר והיה פחות ממאושר. כשהבחור רצה להחזיר… Read more »

Reply to  דניאל
1 year ago

סולידריות בצה"ל? חחח… כל השירות הצבאי שלי היה איך להיאבק במערכת הצבאית, איך לתמרן אותה לטובתי, כי הדבר האחרון שמעניין את המפקדים בצה"ל הוא רווחת החייל. זה הם (הקצינים) או אני. חיילים הם מספרים בלבד, והיחס אליהם מחפיר, עצם זה שמגייסים (חלק) מהאזרחים בכפייה, הוא הוכחה שצה"ל בז לחייליו, רואה בהם רכושו בדיוק כמו שהצבא הרוסי רואה בחייליו אמצעי להשיג מטרות פוליטיות. ואם אני כותב על הצבא הרוסי אני לא יכול שלא לציין את הפנטזיה הרטובה של המטכ"ל, השב"כ, המוסד והפוליטקאים בישראל לסגוד לרוסיה הסובייטית ולמכור לה נשק נגד אוקראניה. זה הסולידריות שיש בצה"ל ובממשלה בישראל שחצי סוגדת – חצי… Read more »

Last edited 1 year ago by הישראלי הנודד
Admin
1 year ago

נושא מעניין, לא ידעתי מכך. לדעתי מספיק לנסוע במכונית בישראל כדי לראות את חוסר הכבוד המהדהד של ישראלים אחד כלפי השני. בעצם לא צריך מכונית, גם כהולך רגל אם זה לא רמזור אדום למכונית, אתה תלוי בחסדי הנהג, אף פעם לא בטוח אם הוא יעצור. אני לא זוכר שהיו אירועים סולדרים שנתיים מלבד אולי הצפירה הפשסטית ביום השואה וזיכרון, אבל זה אירוע כפוי. יוצא דופן היה מחאת האוהלים בשדרות רושיטלד ב- 2011 היתה אז אווירה סולדרית נדירה והיה מאוד מיוחד לצעוד עם האנשים, אבל רובם החזיקו ברעיונות סוצאליסטים של מדינת הרווחה אז מן הסתם המחאה נכשלה. סוציאליזם לא עובד. לחפש… Read more »

Flying Dutchman
Guest
1 year ago

מאמר מדויק.

דניאל
Guest
1 year ago

מאז שאני ילד, מעולם לא חוויתי את החברה הישראלית "תומכת ומחבקת". מנסיוני ביותר ילד, החברה היתה גזענית וחסרת סבלנות. עד שלא חוויתי את משטרת ישראל במו עיני, חשבתי כמוך שהם גוף שירותי אף כי לא הכי יעיל שיש. לא כך הדבר, ומדובר במקרה הרבה פחות חמור מהעדרות: גברת פגעה בי מאחורה ברכב, וביקשתי ממנה תעודת זהות כדי להתלונן מול חברת הביטוח. הגברת אמרה "לא". "אוקי" אמרתי. לקחתי מס' רכב ואמרתי לעצמי נפנה למשטרה. מס' ימים לאחר מכן, הגעת לתחנה בחיפה (גרתי אז בחיפה) בכדי להתלונן על "פגע וברח". חיכיתי בתור עד שהתפנה נציג, נכנסתי למשרדו וסיפרתי מה שהיה. עוד לפני… Read more »

תלונה באינטרנט
Guest
Reply to  דניאל
1 year ago

אםשר להגיש תלונה דרך האינטרנט
תבדוק אם אין התיישנות.

Tomer
Guest
1 year ago

אז המסר הוא שבגלל כמה מאות נעלמים מתוך אוכלוסיה של מיליונים רבים על פני 74 שנה, אין בישראל סולידריות? אני לא חושב שישראל כל כך חמה ומחבקת כמו שנהוג לפמפם שם (יותר רכלנית ודוחפת את האף), אבל ביקור קצר אלינו לחוף המערבי יגלה לך תופעה בהיקף בלתי נתפס של ג'אנקיז מחוסרי דיור מטונפים – איפה המשפחות שלהם?!

Kek
Guest
Reply to  Tomer
1 year ago

תגיד לי באיזה צד אתה? למה שלא תחזור לארץ ? או לקהילה דתית מבודדת ? אתה הולך להשוות מדינה עם כמה מיליונים לעשרות אם לא מאות אזרחים?! אתה חושב ששמה הם לא מנסים למצוא?!

Tomer
Guest
Reply to  קיכלי הסהרון
1 year ago

אבל לזה בדיוק אני מתכוון כשאני מדבר על כל אותן הטענות שאזרחי ישראל מעלים כנגד "המדינה" (כאמור, אותו גוף אמורפי שכפי שטענת יפה, אותם אזרחים לא מבינים שהם-הם מרכיבים אותו) מבלי לדעת שבמקומות אחרים מצב הדברים גרוע אף יותר. אולי הפונקציה הזאת שהיא מושא הפוסט הזה אינה מפותחת במיוחד בגלל שהיקף הנעלמים בישראל (כתוצאה משילוב של סיבות סוציולוגיות וגיאוגרפיות) הוא קטן בהשוואה לשאר העולם? ובכלל, את מידת הסולידריות במדינה הייתי מודד לפי היחס שהאזרחים מעניקים זה לזה ולא לפי היחס שהם מקבלים מהרשויות. לא נראה לי שישראל סולידרית במיוחד, אבל זה צפוי במקום חם, קטן וצפוף, שבו האינטרסים של אחד… Read more »

חדלון
Guest
1 year ago

בני אדם נוטים לסמוך על מערכת
אשר היא חושבת את עצמה לכל יכול.
בעוד שבפועל לעיתים בשעת משבר וצרה
אינה מתפקדת בעליל
הרבה פעמים אנשעם עומדים מול שוקת שבורה
ואין להם על מי להשען.

Last edited 1 year ago by חדלון