פרק שלישי: המציאות האורווליאנית

תארו לכם אדם משנות החמישים של המאה ה- 20. ציירו לעצמכם אותו כאיש משכיל ורחב אופקים, אשר מבקר באופן קבוע בספרייה ציבורית. דמיינו כי אתם פוגשים אותו ומצליחים לגרום לו להאמין כי הגעתם מהעתיד, שבעים שנה קדימה. ספרו לו כי בעתיד, יש בכיסו של כל אדם מכשיר שיכול לגשת אל כל עולם הידע האנושי הקיים, ולשלוף כמעט כל פיסת מידע בזמן קצר ביותר.

ואם ישאל האיש משנות החמישים: ומה עושים אנשים בעתיד באותו מכשיר? בעיקר, תיאלצו לומר לו: צופים בסרטונים על חתולים מצד אחד, ומצד שני נכנסים לריב עם זרים גמורים ורחוקים מהם, בנושאים שאין להם שום ידע בהם.

אני סקרן לדעת, לצורך התרגיל, כיצד היה אותו אדם מגיב.

נזכרתי בסיפור זה כשקראתי את ביקורתו של אדם רז על התרגום החדש של "1984" מאת ג'ורג' אורוול. לדעת אדם רז, יש לפרש את "1984" כתיאוריה פוליטית, ופחות כרומן.

ישראל ואוקייניה

אני נזכר במה שאורוול כתב על החומר המופץ באמצעי התקשורת: "לרוב החומר שעוסקים בו אין כל קשר לשום דבר בעולם האמיתי, אפילו לא קשר מהסוג שיש בשקר ישיר". אורוול מתאר את התקשורת כטכניקת שליטה, אשר ייתרה במובן רחב (לא לחלוטין) את הצורך באלימות פיזית בוטה. האלימות אמנם קיימת ברקע, לצורך הפחדה: מצב המלחמה המתמיד, שבו הניצחון המיוחל המכריע, צפוי להתרחש בעתיד – תמיד. אווירה של "עיר נצורה", סגרגציה חברתית, שנאה מתוזמנת מטעם השלטונות נגד קבוצות מוגדרות ועוד – אלה אינם מקרים או אפיזודות בחיים אלא אמצעים למשטור חברתי.

ארכיטקט הריבוד החברתי והאבסולוטיזם הצרפתי, הקרדינל רישלייה, הסביר זאת כך (תרגום חופשי שלי מאנגלית):

"כל המדינאים מסכימים, כי כאשר העם שרוי ברווחה יתר על המידה, בלתי אפשרי לשמור עליהם בגבולות חובותיהם. הסיבה לכך היא בערותם ביחס למעמדות האחרים, המתורבתים ומחונכים יותר, ואם לא יישאו בעול כלשהו, לא יישארו בתחומים שהוגדרו להם… התבונה אינה מרשה לשחרר אותם מהעול… אם יינתן להם פטור ממס הקרקע, ייחשבו בעיני עצמם לחופשיים ממשמעת" (אותו רישלייה העלה את המס על הקרקע (taille) כמעט פי 3 בתוך כ- 15 שנה).

( במאמר מוסגר ניתן להשוות את המיסוי על הקרקע למע"מ על מזון, חשמל ואמצעי קיום אחרים: מדובר למעשה במס גולגולת, שכן כדי שלא לשלם אותו יש להפסיק להתקיים. מדינות רבות ובהן קנדה, בהן קיים מע"מ או מס קנייה דומה לו, מקיימות מס בשיעור אפס על מוצרי יסוד. לא כך ישראל, בה הפטור היחיד ממע"מ ניתן על פירות וירקות, מסיבות שאולי אינן לחלוטין קשורות למדיניות קוהרנטית. )

ורישלייה ממשיך: "האיכרים כמוהם כפרדות, המנוחה מקלקלת את מידותיהם יותר מאשר עבודה קשה". אמנם, אמר, יש לנקוט איזון בין הלחץ על "המעמד השלישי" לבין יכולת עמידתו; אולם זאת כדי להמשיך לעשות בו שימוש מועיל.

המלחמה כאמצעי שלטוני

המלחמה המתמשכת (מלחמת 30 השנים) שנקט רישלייה מתוארת אמנם כמלחמת דת, אבל רישלייה הקתולי, תמך בפרוטסטנטים ובסולטן הטורקי המוסלמי נגד שליטים קתוליים בשם המדינה הצרפתית. במילים אחרות, הדת היתה תירוץ, כאשר מטרת המלחמה היתה ליצור מחסור מתמיד במשאבים הדרושים לצורך קיום. מנגנון המיסוי מצידו תרם לטיפוח הריבוד החברתי באמצעות האיום בעוני. כל אלה נתפסו כאמצעים לגיטימיים לצורך שימור השלטון והמאבק בכל גורם שאיים על חלוקה מחדש של הכוח, כגון הפרלמנט הצרפתי של המאה ה- 17. על המלחמה אמר רישלייה: "המלחמה היא אחד השבטים אשר נשאו חן מלפני האל, לייסר בהם את בני האדם".

ואילו אורוול כתב: "מאמץ המלחמה תמיד מתוכנן כך שיבלע כל עודף שנותר אחרי שצורכי האוכלוסייה היסודיים סופקו… יש מחסור כרוני של מחצית מצורכי החיים; אלא שזה נתפש דווקא כיתרון". המלחמה, כתב אורוול, מכוונת כלפי נתיני המדינה-עצמה, לא נגד האויב שעליו אין יודעים הרבה. תפקידה לקיים את הסדר החברתי, לא לנצח: "יש צורך במלחמה שתימשך לנצח ובלי ניצחון". ( במאמר מוסגר שני, כאן ניתן אולי להשוות מול אמירתו של קיסינג'ר כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים, ומול שימור הסטטוס קוו מול מדינת חמאס בעזה ואף מימון של משטר זה, תוך כדי קיום "סבבים" של ירי טילים והפצצות-מנגד, מדי פעם ).

חזרה לבערות: חוקי החינוך-חינם של המאה העשרים, איימו על הבערות שעליה מושתת השעבוד. בעיה זו, כך נדמה, מוצאת לה פיתרון בטיק-טוק, טוויטר, אינסטגרם וכיוצא בהם: הם אינם מוחקים ידע קודם, רק שוטפים את ה- Stack במידע חסר רלוונטיות.

שטף המידע הלא-רלוונטי, הוא כלי חשוב במניעת היווצרותה של אלטרנטיבה ביקורתית. אין זה משנה כלל אם השימוש בכלי זה נעשה בכוונת-מכוון, או שהוא מהווה כזה רק בדיעבד: התוצאה היא הקובעת. אם הכלי מהווה הצלחה במובן של שימור הסדר החברתי, השימוש בו ממשיך. במילים של אורוול: "בטווח הארוך, חברה מעמדית תיתכן רק על בסיס עוני ובורות".

בערות היא כוח

במאה העשרים ואחת קיימת במדינה החברה ב- OECD, אוכלוסייה המהווה חלק גדל והולך של תושבי המדינה, בה הבערות היא חלק אינהרנטי ולגיטימי-במופגן של הזהות האישית. מדובר כמובן על החברה החרדית, אבל לא רק בה: ישראל היא המדינה היחידה אולי ב- OECD, שבה יש מבחני בגרות נפרדים לגברים ולנשים. ההשכלה, אם מותר לדבר כך, הנרכשת במוסדות חינוך דתי-לאומי, במקרים רבים איננה מאפשרת הכרות עם עולם מודרני.

הלחץ הכלכלי והריבוד המעמדי מתבטאים במצוקה, באיום קיומי-כלכלי לגווניו. איום זה נע בין קצוות, כאשר דאגות הפרנסה המוצגות כטריוויאליות מכילות מנעד, מניסיון לחסוך לדירה לילדים ועד דאגת הצעירים החוזרת בסוף כל חודש, שמא הכסף לא יספיק לשכר הדירה. מולן בקצה השני  קיים חוסר ביטחון תזונתי והעדר יכולת לרכוש תרופות חיוניות. חוסר הביטחון התזונתי נמצא בהתאמה לשייכות\זהות לאומית ובכך מגדיל את פוטנציאל הנפיצות החברתית.

לעלות על מטוס

והנה, בעוד המדיניות הכלכלית המשולבת במדיניות חוץ\ביטחון מהדקת את השליטה בבני אדם, חלקם אשר מסוגל לכך, מוצא את הדרך החוצה.

אשר שכטר תיאר את הדילמה בכתבה בעיתון הארץ, במלאת שנתיים למחאה החברתית:

"… הרוב היו בני 20 פלוס, שקועים בחובות, שחיו מהלוואה להלוואה, שהסתכלו בחרדה על מצב העו"ש שלהם בבנק כמעט בכל לילה, במיוחד בימים שלפני מועד התשלום של שכר הדירה. כל החיים לימדו אותם שאם ילמדו קשה הם יצליחו, שעבודה קשה משתלמת ועוד קלישאות שלא עמדו במבחן המציאות. סיכוי לרכוש בית בימי חייהם הם ידעו שאין להם, וגם התחושה שאת המינוס אפשר לנצח הלכה ופחתה מיום ליום. וחשוב מכך: לרבים מהם היו חברים שדיווחו שבניגוד למה שההורים סיפרו להם, מעבר לים דווקא קל יותר.

כולם, ללא יוצא מן הכלל, שקלו להתחפף מכאן. חלק רצו ללמוד בחו"ל, חלק סתם חלמו לעבור לברלין ולחיות כמו אמנים, חלק בדקו הזדמנויות עבודה בחברות בינלאומיות – חלק אפילו קנו כרטיסים. מבין אלה, היו גם כאלה שקנו כרטיסים וביטלו אותם באותו קיץ של 2011. המחאה, אותה התעוררות שלרגע נראתה כמו מהפכה, היא ששכנעה אותם להישאר ולהילחם. מאז הספיקו חלק מהם לחדש את הכרטיסים, לעלות על מטוס ולנסות את מזלם במקום אחר …"