המדריך שלך להגירה לחו"ל

שבתי לאחרונה לארץ אחרי שהות עבודה בחו"ל. אני נערך לעזיבה המלאה שלי את ישראל, אבל עוד נאלץ לחזור לפה לעת עתה (לצערי הרב). יש לי כאן עוד מחויבויות לדאוג להן ובלתי אפשרי כרגע לנתק לחלוטין. כשחזרתי לארץ יצא לי לשוחח עם קולגה די ממושכות על המדינה, על 'עם ישראל' ועל 'יהדות'. בקיצור, נוכחתי שוב לגלות כמה אנשים לכאורה משכילים הם כל כך בורים ושטופי מוח בכל הקשור ל'זהות' שלהם. השיחה ארכה כמה שעות טובות וכללה קושיות וטענות מסוגים שונים, אבל היא ללא ספק היתה שיחה מאוד מעניינת. וגם אקטואלית: הסברתי לבן שיחי שכדי לצאת באמת מעבדות לחירות, כל מה שהוא צריך לעשות זה להפסיק להגדיר את עצמו בהגדרה המקושקשת הזו 'יהודי'. זה עד כדי כך פשוט. את השיחה הארוכה תמצתתי לכמה שאלות ותשובות מרכזיות ששאל בן שיחי לאורך הדיון. הוא ניסה להקשות ואני ניסיתי להתגבר. עשיתי כמיטב יכולתי, אבל כמובן שאשמח לשמוע גם דעות נוגדות/מתחרות. אבקש רק, כתמיד, להגיב עניינית, ולגוף הטענות, ולא טענות אישיות (שהן אך ורק מוכיחות אודות טיפשות המגיב, אם עד אליהן היה עוד ספק מסוים).   מה זאת אומרת אתה לא יהודי? אני לא מגדיר את עצמי כשייך לזהות קולקטיביסטית כלשהי. אני לא שייך לדת, לאום, גזע, עם או כל דבר אחר. לכן, אני גם לא 'יהודי', לא שייך לדבר הזה.   אבל אמא שלך יהודיה, לא? לא יודע מה זה 'יהודיה'. וגם אם אניח שהיא הרגישה שייכת לדת או לאום כלשהם, למה שזה ישליך עליי?   רגע, לאט לאט, אתה מסכים שאתה נולדת כיהודי? לא.   אבל עשית ברית מילה, עלית לתורה, וחגגת את חגי ישראל. כעניין עובדתי גרידא, אכן עשיתי את כל אלה, אבל זה נכפה עליי, ולא ממש בחרתי את זה. אבל הטענה שלי היא עמוקה יותר: עשיתי הרבה דברים בחיים. גם עשיתי מדורה בלב יער עם חברים – שזהו מנהג שבטי, האם זה אומר שאני משתייך לשבט כלשהו?   לא הבנתי מה הקשר הקשר הוא, שזה שכעניין עובדתי עשיתי פעולות שהן בגדר מנהגים של 'דת' מסוימת, או 'כת' כלשהי, זה לא אומר שאני משתייך לאותה 'דת' או 'כת'. ההשתייכות היא הרבה יותר ממנהגים שעושים, בוודאי ובוודאי כשאלו נכפים עליך.   הלכתי לאיבוד. עזוב את המנהגים הדתיים, אתה מסכים שהמשפחה שלך והשורשים שלך יהודיים? אני מסכים שבקרב בני המשפחה שלי היו אלו שהגדירו את עצמם – מסיבותיהם המטומטמות שלא יהיו – כיהודיים. זו זכותם. מה זה קשור אליי?   הם השורשים שלך, אתה צאצא לשושלת יהודית. נניח שההורים שלך היו קניבליים. והיו משתייכים לכת של אוכלי אדם. האם אתה קניבל?   זה לא אותו הדבר! כי?   כי יהדות זה לאום, זה חלק מהמורשת והתרבות שלך תרבות ומורשת נבחנים באמצעות מנהגים. גם קניבליזם זה סוג של מנהג. אבל אתה עדיין מתעלם ממה שאני שואל בדבר הקפיצה הישירה בין ההורים לילד.   מה השאלה? מדוע אתה עושה קישור והשלכה ישירות מההורים אל הילד. נניח שאתה צודק שההורים 'יהודיים', למה זה אמור להשליך על הילד?   זה טבוע בדם שלך אתה יודע שהאחרון שאמר את זה היה היטלר.   טוב, עזוב שטויות, בוא נדבר תכל'ס – מה מפריע לך להיות 'יהודי'? זה לא עניין של מפריע או לא, זה עניין של השתייכות. אני לא מרגיש צורך פסיכולוגי להיות שייך לאיזשהו דת, כת או כל קשקוש אחר כדי להרגיש שלם עם עצמי.   די כבר עם החיבור בין דת לכת. היהדות היא לא כת. היא די סוג של. לצופה מהצד, שלא מחובר למה שקורה בעולם, לא יהיה שום הבדל חזותי בין דת לכת אחרת. גם שם עומד איזה יזם מחונן על הבמה, נואם לכולם ומשלהב את ההמונים בשטויות שהוא מגבב – ואלו מריעים או בוכים (כתלות בהחלטה שלו). דת היא פשוט כת שתפסה ממש חזק בעולם.   מה הקשר יזם? כשיזם הולך מפתח אפליקציה שעושים עם האצבע ימינה שמאלה ומוצאים דייט להערב, אז הוא הולך משווק ומוכר את האפליקציה הזאת וסוחף אחריו את ההמונים. כשיזמים פעם חיפשו איזה סטארטאפ לפתח הם המציאו סיפור מקושקש על יציאת מצרים וקריעת ים סוף וההמונים הטיפשים קנו את זה בשקיקה. היום עושים אקזיטים כשמוכרים אפליקציות. פעם עשו אקזיטים כשמכרו סיפורי בדיות לאנשים.   דת זו אמונה גם על כת אומרים את זה. זה מה שהופך את יזמי ה'דת' לחכמים במיוחד. הם גרמו להבדלה השיווקית בין כת רגילה לדת.   לא. ההבדל מכת הוא שהיהדות עונה על השאלה הקיומית הבסיסית ביותר – איך הכל נוצר פה. מכל קשת האפשרויות שיכולות להיות לאיך היקום נוצר, שזו שאלה שאותי לא יותר מידי מעניינת ומעסיקה יש לומר, בחרת דווקא באפשרות אחת. למה דווקא היא? לכן, זה קשקוש ולא זו הסיבה שהחלטת אתה שאתה יהודי. אתה עושה כמו שעושים בכתות – מתחילים למצוא צידוקים לעמדה התמהונית שלהם.   בקיצור, אתה לא אוהב את המנהגים הדתיים ובגלל זה אתה לא רוצה להשתייך ליהדות? לא. הטיעון שלי הרבה יותר עמוק מזה. הוא למעשה בדיוק ההיפך ממה שאמרת. הטיעון שלי, הוא שכדי שאני אשתייך לאיזשהו לאום, דת, גזע או שקר כלשהו אחר, אני צריך להחליט על השתייכות אליו, אני צריך לרצות להשתייך אליו. באופן אישי, אין לי שום צורך להשתייך לשום קבוצה כלשהי. אני מרגיש שלם גם בלי הקשקוש הזה.   למה אתה מתכוון ב'צורך', על איזה 'צורך' אתה מדבר? פסיכולוגית, אנשים שרואים עצמם כשייכים לקולקטיב כלשהו, עושים את זה כדי למלא כנראה חלל כלשהו אצלם. חלל רגשי, צורך בחיבור לאיזשהי קבוצה ודבוקה או צורך פסיכולוגי אחר. אני מרגיש שלם גם בלי זה.   אז אתה טוען שכל מיליוני היהודים בעולם וכל מיליארדי בני הדתות האחרות עושים את זה בגלל צורך פסיכולוגי?! חלק כן, וחלק פשוט הולך כעדר ולא מפעיל יותר מידי שיקול דעת. כמו שאמרת בעצמך: "ההורים יהודיים, אז גם אני". זה די טמטום אבל זה מה שזה.   למה כל כך הרבה רעל בכל הקשור לאמונה של אנשים? ראשית, זה לא רעל, זה יותר כעס. והכעס מכוון אל מנהיגי הכתות/דתות למיניהם, על הציניות הרשעית, שמעשירה את כיסיהם ופוגעת במיליארדי אנשים ברחבי העולם. הם יודעים היטב מה הם עושים.   מה הם כבר עושים? יש מנהיגים רוחניים כל כך נפלאים. לא. אין. לנצל אנשים, לעשוק אותם, להפחיד אותם, להשתלט עליהם. והכל לצרכי בצע וציניות מוחלטת. אלו הן פעולות זדוניות ורשעיות. אין הבדל בין זה לבין כל יזם שבונה עסקים שבנויים על ניצול ונישול.   יש רב בשכונה שלי שלא לוקח מאף אחד כסף ומגיעים אליו הרבה אנשים לעצה טובה, לקבל כתף וגם ברכה. זה לא מזיק ויכול רק להועיל – אז מה בדיוק כואב לך? אני כועס על הניצול הציני של הבורות ושטיפת המוח של האנשים. בין אם הוא לוקח כסף (והוא כנראה לוקח בלי שאתה מבין) ובין אם לא, גם ערכים חברתיים יכולים להועיל לאנשים. אותו 'רב' סו קולד, מנכס לעצמו סגולות ותכונות 'אלוהיות' כדי לשכנע אנשים תמימים לתת לו בחינם משאבים חברתיים (או כסף ממש), וזהו ניצול זדוני ומרושע לדעתי.   טוב, טוב, כמה שטויות אתה מדבר. כשאין מה להגיב לגופו של עניין עוברים לגופו של טוען.   עזוב, נניח שאני מסכים איתך שאתה לא מגדיר את עצמך כיהודי, אבל מה זה משנה – אתה הרי עובר לארה"ב, שם יתייגו אותך בשניה כיהודי. בכלל לא בטוח שאתה צודק. אבל גם אם כן – so?   מה so? יתייגו אותך כיהודי ולא תוכל לצאת מזה. so? כל אחד שיתייג אותי איך שהוא רוצה. מה אכפת לי?   תגיד אתה חי בעולם הזה? על אנטישמיות שמעת? עוד כת. אבל מה זה שייך אליי? מי יודע מי אני בכלל? את מי אני מעניין? אהיה אדם רגיל שחי את החיים שלו. מה לי ולתיוגים האלה? אין לי שום סממן או זהות גלויה אחרת.   אל תיתמם. יודעים מאיפה באת. בגרמניה הלכו 4 דורות אחורה. אז מה אתה רוצה להגיד לי? שבגלל שבורים ושטופי מוח מטומטמים מחליטים לתייג אותי כ'יהודי' וללכת 4 דורות אחורה, אני צריך ליישר איתם קו? מה בדיוק אתה מציע?   לא, אבל כשישמידו את כל היהודים, יגיעו גם אליך אז אתה טוען שבגלל תרחיש היפוטתי לחלוטין, שבו השואה תחזור פתאום, בבת אחת, ויחליטו להשמיד את כל מי שיש לו סבתא רבה יהודיה, אני צריך להגדיר את עצמי כיהודי כל חיי? אני אתן לך את המקבילה של זה: מנהיג הכת אמר, שאם תצא מהאי שאתה נמצא בו כרגע, יאכלו אותך דינוזאורים באי הסמוך. ולכן, מהחשש הזה אסור לעזוב את האי.   מה אני אגיד לך, אתה בכוח רוצה לא להיות 'יהודי' בבקשה. לא מכריחים. אותו הדבר רק הפוך. ההגיון צריך להיות בדיוק להיפך – אדם לא שייך לשום מקום, ואם דווקא במיוחד, ובכוונה הוא רוצה להשתייך לקולקטיב מסוים, זה צריך להיות בחירה מאוד מאוד מודעת. כל מה שאתה מציג כאן הוא שאתה משתייך ככה סתם לאיזשהו קולקטיב, בלי שבחרת, בלי שניתחת את הדברים. אני אשאל אותך הפוך: האם אי פעם חשבת על למה דווקא להשתייך ליהדות? למה לא להיות בודהיסט? למה לא להיות דווקא שייך לכת שמאמינה שבתנין יש סגולות אלוהיות? למה לא למשל ללבוש על עצמך בגדי ליצן כל פעם כשאתה יוצא מהבית כי ליצנים הם הלא שליחיהם של אל הליצנים? למה דווקא יהדות מכל הקשקושים שאפשר לבחור בהם?   תתפלא! אני דווקא חשבתי, ועדיין החלטתי להיות יהודי. כי אני יהודי. זה מי שאני. אה הא. ולמה בדיוק?   כי ככה נולדתי. אכן החלטת ובחרת בלב שלם ופתוח. זה מה שאני אוהב בויכוחים עם אנשים. שהם בסוף בסוף מגיעים לזה שאין פה החלטה. זה הכל 'מולד'. זה הכל 'מי שאני'.   אתה יהיר. ואין לי מה להמשיך את הדיון. חזרת לטיעונים האישיים כשנגמר מה לומר. אבל אני אגיד לך יותר מזה: לא אני היהיר פה, אלא דווקא אתה. אני דווקא צנוע מאוד. אני לא מצאתי לי זהות כלשהי להשתייך אליה. מכל הזהויות האפשריות, ההחלטה שלי היא לשבת על הגדר ולא להשתייך. כרגע לא צריך ולא מחפש להשתייך לאיזשהי זהות. אבל אם אחליט אני אצטרך ללמוד ממש חזק איזו זהות הכי טובה להשתייך אליה. אתה, לעומת זאת, ביהירות בלתי נתפסת בחרת דווקא בזהות אחת, ולכל החיים. ועשית את כל זה בלי בכלל ללמוד או לבחור. פשוט השתייכת לך. ולמה? כי ככה נולדת. כי זה בדם שלך. זו ידידי יהירות בצורתה המזוקקת ביותר. ואכן, אין טעם להמשיך מכאן את הדיון.

הציונות הורסת את היהדות ! אני לא מגדירה את עצמי כיהודייה אבל אני לא יכולה להתעלם מהתופעה שקיימת כבר מ-1948, עלייה לארץ. בתוך מישהי שהתנתקה מכל ה"זיקה לארץ" וכל הבולשיט הזה, אני שמה לב עד כמה נזק נגרם ליהודים מאז שמדינת ישראל קמה. זה ממש לא אומר שאני בעד להשמיד את המדינה או כל מיני דברים נוראיים, אנשים חיים שמה, איפה נשים אותם, בים? זה אומר שלדעתי, היהודים, במקום להתמודד עם הבעיות, הם פשוט בורחים עם הזנב בין הרגליים, ואז בוכים "עשו לי, לקחו לי…". לפני כמה ימים, דיברו בחדשות בצרפת על הקהילה היהודית באודסה, ועל הדמעות והחרטות שהם נאלצים לעזוב את העיר בעקבות המלחמה. זאת אחת מהקהילות הגדולות באירופה, שעדיין קיימת, ואני באה ממנה גם. זה מקום שמעולם לא הנחתי בו את רגליי, אבל זה פאקינג מאיפה שאני באה. ומדינת ישראל פשוט גרמה לי לשכוח את השורשים שלי ! התחלתי פשוט לבכות, הרגשתי כלכך עצבנית. הבנתי את כל התחושות של הזרות ושל החוסר זהות, שכאילו קרעו ממני חלק ממני, שכל הילדות גדלתי בתחושות שאני לא נמצאת במקום הנכון, שאני רוצה לחזור הביתה. אבל לאיזה בית ? בצרפת פגשתי את בת דודה שלי, שמעולם לא עלתה לארץ, ומעולם לא הניחה את רגלה בישראל. בעקבות המלחמה, היא עברה לפריז וקיבלה מעמד פליטה. היא מדברת צרפתית רהוטה ואני זוכרת בפעם הראשונה, דיברנו שעות עד אמצע הלילה. היא כלכך הבינה אותי, והרגישה בצער שלי, שפשוט קרעו אותי מהבית שלי, שכל מה שנשאר לי זה התרבות האירופאית, הערכים, המנטליות. אבל זה כמו לשים חתלתול בקן של יונים. מטפלים ומאכילים אותך, אבל אתה חש בתוכך שאתה מאומץ, שזה לא הבית האמיתי שלך. היא לא הבינה איך זה שמעולם לא ביקרתי באודסה, ושאני לא יודעת רוסית. ואמרתי לה, יש סיבה אחת : מדינת ישראל. מגיל קטן המדינה הזאת עשתה הכל, אבל הכל, בכדי לקרוע ממני את השורשים. זה התחיל בגזענות ובצעקות של "אל תדברי רוסית" ו"רוסייה מסריחה", ובתוך בן אדם רגיש, הרגשתי כלכך בושה ופחד שפשוט שכחתי את השפה, כבר בגיל 6. מצד שני, ההורים שלי נאלצו לבטל על האזרחות האוקראינית. לא שזה שווה משהו כן, אבל אם איי פעם אוקראינה מצטרפת לאיחוד ? לא יודעת בכלל אם זה יקרה, וכניראה עד כשזה יקרה תהיה לי כבר אזרחות צרפתית, מי יודע, אבל זה לפרנציפ. קרעו אותי מהבית שלי, מהשורשים שלי, שמו אותי במקום אחר, והחליטו שזה הבית שלי, וששמה השורשים שלי, ומה הסיבה לכך ? אמא שלי יהודייה. זהו. אז בואו נמחוק את כל ההיסטוריה משפחתית, התרבותית, בטענה שאולי, לפני 2000 שנה, סבא של סבא של סבא של סבא… בחזקת 20, היה חלק מהעם העברי בארץ ישראל, ואין שום הוכחה לכך. אולי אבות אבותיי התייגרו ? מי יודע ? בכלל שעשיתי בדיקת דנא, יצא לי רק 70% אשכנזייה, השאר זה עמים אירופאים, נוצרים. ואולי גם ב-70% האלה, זה בגלל שהיהודים חיו ביניהם במשך מאות שנים, וזה יצא קבוצה גנטית ספציפית ? תסבירו לי איך זה שיהודים מהודו נראים כמו הודים, יהודים מסין נראים כמו סינים, יהודים מצפון אפריקה נראים כמו ערבים, ועדיין, מכניסים לנו לראש מגיל קטן ש"היהודים מעולם לא התבוללו / למה שמישהו ירצה להצטרף לדת שכולם שונים" ? לאחרונה בצרפת מדברים הרבה על יהודים, לפתע יוצאים סרטים, יש הרצאות במוזיאונים על חיי היהודים בצרפת, זה נעשה טרנד. ואפילו ראיינו רב שהוא בעצם קתולי שהתגייר ! אז כן גבירותיי ורבותי, יש אנשים לא יהודים שמתעניינים ביהדות, מתגיירים, ואפילו נעשים רבנים !!! ובכדי להגיע לעיקר, פשוט כואב לי לראות שאנשים פשוט עוזבים את הבית שלהם, את הקהילה, ועולים לישראל. הקהילות היהודיות נעלמות לאט לאט. אבל זה דווקא מה שצריך ! צריך קהילות יהודיות בכל העולם, צריך ! זה גורם מצד אחד לגיוון בחברה, וזה גם מכריח את האנשים לחיות ביחד ולקבל את השונה. מצד שני, לכל קהילה יהודית יש יחודיות משלה, יש קצת שוני בין הקהילה היהודית ברומניה לבין זאת במוסקבה, וזה מה שעושה את זה כלכך מיוחד. אם כולם עולים לארץ ועושים כור היתוך, כל ההיסטוריה המפוארת של הקהילות היהודיות בעולם נמחקת, וזה כבר מה שקורה. בפולין למשל, לא נשארו כמעט קהילות יהודיות. זה עצוב. כשביקרתי באלזס, והייתי בAIRBNB, חדר אצל צרפתייה נוצרייה בפנסיה, היא אמרה לי כמה היא חשה עצובה שהקהילה היהודית בשטרסבורג ממש נעלמת, ושבשבילה, זה חלק בלתי נפרד מהעיר, מההיסטוריה ומהתרבות. יצאו מחקר לא מזמן, שבכל פעם שיש קונפליקט בישראל, האנטישמיות עולה ב-1000 אחוז בצרפת. וזה תמיד מגיע, ב98 אחוזים, מהמוסלמים. אבל דיי, כמה נזק עוד ישראל יכולה לגרום ? כאילו זה בכוונה, כדי לשים את כל היהודים במקום אחד, בין מדינות אוייב, ולהשמיד. ואלו שלא רוצים לחיות בישראל, בואו נעניש אותם. כאילו במקום להילחם באנטישמיות, במקום להראות לאנשי החושך שהם לא יכולים לנצח, ושב-2024 לא נתן לשואה לקרות שוב, לא נתן לחוקים גזענים ולאנשים לחיות בפחד שוב, הם פשוט קמים ועוזבים ! כן, לברוח, זה הפתרון הכי טוב לכל הבעיות. אנשים פשוט רוצים לחיות בשקט, רחוק מהקונפליקטים, רחוק ממלחמת דתות. חיו ותנו לחיות. מתי אנשים יתעוררו ויבינו כמה נזק נגרם לקהילות היהודיות בעולם, מאז הקמת מדינת ישראל ? הדוגמא הטובה היא יהודי צפון אפריקה, יהודי איראן, שנאלצו פשוט לעזוב הכל ולברוח, וכמובן מי קיבל אותם ? ישראל. ואז זרקו אותם למעברות לחיות בעוני, בזמן שהיה להם בית עם בריכה באיראן, וילה בעיראק.. וכד' וכד'. הגיוון של החברה, הדתות השונות שחיות ביחד, זה דווקא התרופה הכי טובה נגד אנטישמיות, נגד שנאת השונה, ונגד מלחמת דתות. לא לברוח, להתנתק, ולחיות בנפרד ואז להתלונן ש"כולם שונאים אותנו". מאמר שלי חוקים שלי: מדיניות התגובות באתר

זהו פוסט פריקה. ישראל זה חור שחור, זה שואב ממני את כל האנרגיה והעצבים. אפילו שאני נמצאת במדינה אחרת, עדיין יהיו פוצים שינסו להביא את הפוליטיקה של המזרח התיכון לצרפת (פלסטינים וישראלים, שילכו לריב בכיף, רק אל תערבו אותי בזה). אני לא מצליחה להבין, שבאמת שלא, למה הרבה אנשים טסים עכשיו לישראל, ועוד יש לא מעט שעושים עלייה. כאילו זה בעיה אצלי בראש ? אני לא מבינה מה מושך אנשים ללכת לבקר מדינה במלחמה, ועוד לעבור שם לגור. אני באמת לא מבינה. אני בהתקפי חרדה יום יום על המשפחה שנשארה שמה, אני מפחדת שיהרגו אותם… ובנתיים, בקבוצות של ישראלים בצרפת, אני רואה לא מעט פוסטים של אנשים שמחפשים לסלבט את הדירה שלהם בפריז בשביל… לנסוע לארץ. כן, ממש מצאו את התקופה המושלמת והאידאלית. מה אני מפספסת פה? מה? אני באמת לא מצליחה להבין, באמת. למה אנשים נוסעים למדינה במלחמה? למה אנשים עוברים לגור במדינה במלחמה? שטיפת מוח? זה מעייף אותי, אני מרגישה היחידה, הישראלית היחידה שפשוט לא רוצה לחזור. אפילו לא לביקור, והמלחמה, רק מפחידה אותי עוד יותר. אני פשוט שוקלת למחוק את כל החברים הישראלים מהפייסבוק שמביעים זיקה בארץ, ציונים, שממשיכים לנסוע לישראל כאילו הכל בסדר. זה נשמע לי רדיקלי ולא נעים, אבל באמת, אני לא מצליחה להבין יותר את העם הזה, ואת האנשים האלו. את הדרך מחשבה שלהם ואת הדרך פעולה. זה מוציא ממני את כל העצבים. באמת. אפילו שאני מסתובבת רק עם מקומיים (ועם מהגרים ממדינות שהן לא ישראל), מספיק שאני נופלת על ישראלי אחד, וכל ההתקפי החרדה חוזרים, כל הסלידה, והתחושות של החוסר שייכות. מאמר שלי חוקים שלי: מדיניות התגובות באתר

בכל התקופה שבה קצת נעלמתי התחלתי לכתוב כמה פוסטים, יש לי הרבה מה לומר אבל אין לי כוח לפוליטיקה (של ישראל, של פינלנד או של כל מקום אחר) אז בזמן שאני עושה סדר במחשבות ועורכת טקסטים החלטתי להיות הפוגה קומית ולפרסם רשימה של מנהגים והתנהגויות נפוצים בפינלנד שיכולים להיראות מוזרים, משעשעים או אפילו הגיוניים לחלוטין. בכל מדינה יש ניואנסים משלה שעשויים להיראות חייזריים למי שלא מכיר את התרבות שלה, הנה של פינלנד. זהירות, חפירה לפניכם:) נעליים של בחוץ ונעליים של בפנים המנהג לחלוץ נעליים כשנכנסים לבית שבו מבקשים לעשות זאת כבר נראה פחות מוזר בכל מיני תרבויות שבהן זה לא בהכרח נהוג אבל בפינלנד זו ברירת המחדל, כניסה לבית של אחר ואפילו של עצמך עם נעליים נחשב לגסות רוח איומה ומעשה שלא ייעשה. לדעתי זה הגיוני לחלוטין כי אין סיבה להכניס הביתה בוץ, שלג ושאר ג'יפה שמקורה במזג האוויר. מילא בתים פרטיים, אבל גם לבתי ספר ומקומות עבודה לא נכנסים עם נעליים של בחוץ. תלמידים ועובדים שמגיעים באופן יומיומי או לפחות תקופתי קבוע למבנה שבו הם לומדים או עובדים מאחסנים שם זוג נעליים בחדר או אזור כלשהו שמיועד לתליית מעילים והחלפת נעליים, בדרך כלל קרוב לכניסה הראשית למבנה. נעליים של בפנים הן לא בהכרח נעלי בית קלאסיות אלא נעליים רגילות כמו נעלי ספורט, נעלי עקב או כל סגנון אחר רק שלא הולכים בהן בחוץ. אף פעם, גם לא לרגע כדי לזרוק זבל. במשרדים שבהם יש שטיחים העובדים גם מתהלכים יחפים וזה נחשב לנורמלי לגמרי, מה שגורם לאנשים להשקיע כסף בגרביים טובות ונוחות לא פחות מאשר בנעליים. דיני דלתות רוב הדלתות במבנים ציבוריים שהתנועה החוצה ופנימה מהם היא גבוהה כמו חנויות, מרכזי קניות ומקומות בילוי הן אוטומטיות אבל דלתות חיצוניות של תחנות רכבת, בעיקר העתיקות או שעדיין מעוצבות בעיצוב המקורי מהמאה ה-19, הן כבדות מאוד. דלתות חיצוניות הן בדרך כלל דלתות כפולות שנועדו לשמור על החום בתוך המבנה ובנויות כך שבין הדלת הפנימית לחיצונית יש מרווח של כמה צעדים, משום מה הן מתוכננות כך שאחת נפתחת במשיכה והשניה בדחיפה וקורה שאנשים שלא עוברים בהן באופן יומיומי נלכדים ביניהן לרגע ומעכבים את התנועה. כדי למנוע את זה התפתח מנהג לתת דחיפה קלה לכל דלת שעוברים בה ולהשאיר אותה קצת פתוחה לטובת מי שהולכים מאחוריך, אבל החלק המשעשע זה שיש אנשים שאיכשהו נתקעים ומחזיקים את הדלת פתוחה בזמן שאחרים עוברים דרכה או עוצרים להחזיק את הדלת אם הם רואים שהבא בתור יצטרך, השד ישמור, לפתוח אותה בעצמו. אפשר להבין אם זו היתה מעלית או דלת של רכבת, אבל זו בסך הכל דלת רגילה שמובילה למבנה או החוצה ממנו. אם כבר דלתות של רכבות, זה די נהוג ללחוץ על כפתור פתיחת הדלת כשרואים מישהו רץ על הרציף בניסיון להספיק לרכבת אבל לא לגיטימי להחזיק את הדלת פתוחה עבור מישהו שמכירים כי ההנחה היא שהמאחר סומך על כך שחברו כבר נמצא ברכבת וילחץ על הכפתור. הבעיה היא שהחזקת הדלת פתוחה מונעת את יציאת הרכבת בזמן וגורמת לשיבוש בלוח זמנים גם של רכבות אחרות, בסופו של דבר כפתור פתיחת הדלת מפסיק לעבוד והדרך היחידה להשאיר את הדלת פתוחה היא לחסום אותה פיזית, ומי שיעשה את זה יקבל קנס ויסתכן אפילו בעבירה פלילית. מצאו בעצמכם מי אחרון, קחו מספר כל אחד מכיר את ההמתנה בתור למשל בקופות בסופרמרקט, וכל אחד גם יודע עד כמה שזה מעצבן כשכל מיני חצופים גורמים לעיכוב בהתקדמות התור הזה. כאן אין דבר כזה שאחד עומד בתור בקופה עם עגלה והשני מתרוצץ ברחבי החנות ללקט עוד כמה דברים, ובטח שאין דבר כזה לעקוף בתור גם אם יש לך כמה מוצרים בודדים ולמי שלפניך יש עגלה מלאה. מי שיעשה את אחד משני אלה יזכה למבטים, צקצוקים ומחוות כמו גלגולי עיניים אבל מאוד נדיר שמישהו ינזוף בעוקפים או יתווכח איתם. הפאסיב אגרסיב הזה יותר יעיל מעימות של ממש ובמקרים אחרים גם יותר מענישה כשמדובר בהפרת כללים כלשהם, להתווכח זה לא ברמה שלנו והעוקף הוא חלאה שיודע בדיוק מה הוא עשה. גם לא מקובל לבקש לעקוף אם יש לך רק כמה מוצרים בודדים, שמי שממהר לא יעשה קניות כשהוא ממהר וזהו. הסופרמרקט הקבוע שלי ממוקם בסמוך לתחנת רכבת ומן הסתם כמעט כל מי שנמצא בו ממהר לתפוס את הרכבת, ועדיין לא לגיטימי לבקש לעקוף כי כמעט לכולם יש רכבת לתפוס ובעיה שלך שלא הגעת יותר מוקדם. כן אפשר להביט בשעון בכל כמה שניות, לרשוף קצת ולשדר עצבנות כי אולי הלקוח לפניך יציע לעקוף אותו, רק אם הציעו אז מותר לעקוף. אין קופות מהירות כי ברירת המחדל זה קופה מהירה אבל בסופרמרקטים גדולים התפתח נוהל של קופה איטית, מי שיש לו הרבה מוצרים נוטה להרגיש לא נעים כי הוא מעכב את התור וגם לוקח לו יותר זמן לארוז את הקניות מה שגורם לחסימת המעבר. דרך אגב חסימת המעבר, בכל הקשר שהוא, זה פשע נגד האנושות. זוכרים איך מזמינים מרק אצל הסופ נאצי? אז ככה. אנחנו עדיין בסופרמרקט, שילמנו עבור הקניות אבל צריך גם לארוז את המוצרים וכשיש הרבה מוצרים זה לוקח זמן. אני למשל אוהבת למיין את המוצרים כבר בחנות בזמן האריזה ושמתי לב שלא מעט אנשים נוהגים כך, אבל זה לוקח זמן ומעכב את הבאים בתור. מה שעושים זה להעמיס את המוצרים בחזרה בעגלה או בסל, לזוז מאזור האריזה של הקופה ולהתברבר כמה שרוצים במקום אחר. ברוב הסופרמרקטים יש ספסלים ושולחנות שמיועדים לזה, במקרה הכי גרוע משתלטים על אזור האריזה של קופה לא פעילה. במוסדות ממשלתיים, בתי מרקחת ומקומות אחרים שבהם התור מתנהל בלקיחת מספר יש אפס סובלנות לעקיפות. אין דבר כזה 'אני רק שאלה', ברוב המקומות יש תור יחסית מהיר שמיועד לרק שאלה וגם בו צריך לקחת מספר. הפעם הראשונה שהרגשתי שייכות אמיתית לחברה הפינית היתה אחרי ביקור במשרד ממשלתי כלשהו והמתנה בתור, או יותר נכון בצפייה במי שהיה בבירור מהגר טרי מנסה לעקוף את התור כי יש לו רק שאלה. נציג שירות הלקוחות המסכן ניסה שוב ושוב להסביר לו על מה ללחוץ במכונה שמוציאה מספרים בשביל התור של רק שאלה, שאר הממתינים בתורים למיניהם החליפו מבטים בלי באמת להסתכל זה לזה בעיניים (שכלול הזוי של פאסיב אגרסיב) ובפעם הראשונה הבנתי איך זה עובד ולמה משתמשים בזה. חוק, סדר ומשטרת אימוג'י בפינלנד מאוד מקפידים, באופן יחסי, על ציות לחוקי התנועה. תנאי הפתיחה של הנהגים הם מלכתחילה לרעתם כי חושך, שלג וקרח על הכביש אז לא צריך להוסיף לזה גם חוסר זהירות. מצד שני בני אדם הם בני אדם ותמיד יהיו עברייני מהירות אבל כמעט שלא רואים יותר מצלמות מהירות ואלה שנותרו בדרך כלל לא עובדות, במקום מצלמות מהירות תלויים בצדי הכבישים שלטי ניאון צבעוניים שמזהים את המהירות ונותנים פידבק לנהג. מי שנוסע במהירות המותרת פוגש סמיילי ירוק מחייך וטקסט שמחמיא לו על היותו נהג אחראי, מהירות מעט מעל המותרת תזכה אותו בסמיילי צהוב עם פרצוף מעט מאוכזב וטקסט שקורא לו להאט. מי שנוסע במהירות של 10 קמ"ש או יותר מהמותרת יקבל סמיילי אדום זועף שינזוף בו על חוסר האחריות ויזכיר לו שהוא עוד יכול להאט לפני מד המהירות הבא. שוב, הפאסיב אגרסיב הזה הוכח כיותר יעיל מאכיפה של ממש כי משום מה אנשים מאוד לא רוצים לראות את הסמיילי האדום הזועף. התמרורים האלה מוצבים בסטים של שלושה במרחק כלשהו זה מזה, לא באמת בדקתי אבל אנשים טוענים שהסמיילי האדום השלישי הוא גם מלשן ורכב שיקבל שלושה סמיילים אדומים יפגוש את משטרת התנועה ברמזור הבא. אם יש מצלמת מהירות מיקומה ידוע, מאטים לפני ומאיצים בחזרה אחריה, לא עשינו בזה כלום. לעומת זאת הסמיילי הזועף, אם פגשנו רק אחד, ימשיך לרדוף אותנו ונרגיש שעשינו משהו לא בסדר. מי שבכל זאת נתפס נוהג במהירות מופרזת או בעבירת יקבל קנס שיכול להגיע לאלפי יורו, לפעמים גם שלילה במקום והחזרה בבושת פנים ללימודי נהיגה. בכלל המטרה של האכיפה היא לא להרוויח כסף מקנסות, החוקים הם הרי אמצעי לשמירה על הבטיחות והסדר הציבורי. בתחבורה הציבורית למשל אין מחסומים אלא שילוט שמזכיר לנוסעים לקנות כרטיס לפני שהם עולים לרכבת, למטרו או לאוטובוס, יש כמה אפליקציות לקניית כרטיסים, מכונות אוטומטיות ידידותיות למשתמש וכמובן נקודות מכירה פיזיות ככה שאין שום סיבה לנסוע ללא כרטיס, בדיוק כמו עם תמרורי המהירות יש מספיק זמן ומספיק הזדמנויות להימנע מעבירה על החוק. בתקופת הקורונה היתה דרישה לשימוש במסיכות (לא חיוב בחוק, יותר בקשה מאוד תקיפה) והכרטיסנים בתחבורה הציבורית נתקעו עם המשימה לאכוף את זה אבל אף נוסע ללא מסיכה מעולם לא קיבל קנס ולא נזרק מהאוטובוס או מהרכבת, מי שאין לו מסיכה הכרטיסן יתן לו מסיכה חינם אין כסף. מי שכבר חוטף קנס חוטף בגדול, מחיר הנסיעה לא עולה על 6 יורו (בכל מחוז הלסינקי) אבל מי שנתפס ללא כרטיס יקבל קנס בסך 80 יורו, אם כבר חייבים לקנוס מישהו אז כבר יקנסו את האימ-אימא שלו שיהיה שיעור כואב שלא יישכח במהירות. כמובן שיכול לקרות מצב שבאמת שוכחים לקנות כרטיס בתום לב, לי עצמי קרה מקרה שבו חזרתי מבילוי אצל חברים בשעת לילה מאוחרת לאחר ששתיתי כמה וכמה משקאות אלכוהוליים. פתחתי את האפליקציה של הכרטיסים קצת מאוחר מדי, הרכבת הגיעה ולא שמתי לב שלא לחצתי על אישור התשלום לפני שעליתי עליה, מיהרתי לשירותים ולאחר מכן שכחתי מכל עניין הכרטיס. רק כשהגיע הכרטיסן שמתי לב שהכרטיס שלי לא הופעל, שלפתי מיד את תעודת הזהות ואפילו לא ניסיתי לבקש לא לתת לי קנס, אפילו לא ניסיתי לקנות כרטיס כששמתי לב שיש ביקורת. הסברתי את מה שקרה והתנצלתי בנימוס, שאלתי אם אני צריכה לקנות כרטיס מהתחנה שעליתי בה או מעכשיו ושאם אקבל קנס האם אפשר לשלם אותו בראשון לחודש. בדרך כלל הכרטיסנים לא נוטים לרחם על נוסעים שיכורים אבל כשהפושעת לוקחת אחריות מיד זה כבר משהו אחר, סלחו לי הציעו לי להשתמש מעכשיו והלאה בפיצ'ר הכרטיס המתוזמן באפליקציה שיתקף אותו באופן אוטומטי גם אם אשכח. על תשכחי את המטרייה, לילה טוב. מותר ללכת/לנסוע/לדרוך/לחנות כאן? קורקינטים חשמליים, השטן העירוני שמטיל את אימתו כמעט על כל עיר מודרנית, אימת הולכי הרגל והסיוט של הנהגים. אז זהו, שלא ממש. הבעיה היא לא בקורקינטים עצמם אלא במשתמשים בהם, בפינלנד מדובר בכלי תחבורה עירוני רגיל בדיוק כמו אופניים כי (רוב) רוכבי האופניים לא משתוללים בצורה מסוכנת כמו ש(רוב) המשתמשים האחרים בדרך הם אחראיים וזהירים. זה אחד היתרונות הבולטים של ההקפדה היתרה על חוקי התנועה, לפעמים ברמה קצת מגוחכת עד כדי שנוצרו בדיחות על תושבי הלסינקי שידועים כיחידים שיחצו את הכביש כשהרמזור אדום בעוד שאר הולכי הרגל ימתינו דקות ארוכות גם אם אין בכביש נפש חיה. מה שעושה הבדל עצום זה תשתיות מאוד מפותחות עבור כלי רכב דו גלגליים, גם בערים וגם באזורים הכפריים יש שבילי אופניים שמסומנים בצורה מאוד בולטת וגם רמזורים ותמרורים יחודיים שמיועדים לרוכבים עצמם ולאחרים. במרכז הלסינקי שבילי האופניים מסומנים באספלט צבעוני ככה שמאוד קשה לפספס אותם והם נמצאים בין שתי מדרכות קרוב לכביש, לא על החלק של הכביש שקרוב למדרכה. באופן הזה אף רכב לא יכול להתפתות לחנות על השביל ולחסום אותו, להולכי רגל שחוצים את הכביש יש רגע להבחין גם ברוכבים (כי קודם חוצים את שביל האופניים, מגיעים לעוד מדרכה ורק אז חוצים את הכביש) וגם למנוע מהם להתפרץ לכביש איפה שאין רמזור, וגם למקרה שבו רוכב נופל הוא נופל על מדרכה ולא על כביש שבו הוא עלול להיפגע בצורה הרבה יותר חמורה. יש הקפדה מאוד קשוחה על המדרכות המופרדות, זה דבר ידוע שהולכי רגל לא הולכים על החלק שמיועד לדו גלגלי ומי שעושה זאת דמו בראשו. מצד שני ברוב התאונות שמעורב בהן רכב דו גלגלי הנפגעים העיקריים הם הרוכבים עצמם, הם עפים מהכלי כשהם בולמים בפתאומיות בניסיון למנוע פגיעה בהולך רגל חצוף שהתפרץ להם לנתיב. לקורקינטים החשמליים גם יש מספר רישוי והשימוש בשיתופיים אינו אנונימי, נדרשת הזדהות והרשמה לשירות וכן מסירת פרטי תשלום וזה מאפשר לאתר ולהעניש את מי שנסע בניגוד לחוק. הטענה העיקרית נגד הקורקינטים השיתופיים היא שהם מפריעים למעבר ומכערים את הנוף העירוני כי כל העניין הוא שאפשר להשאיר אותם בכל מקום, בהתחלה המשתמשים באמת היו חסרי אחריות וחסמו מדרכות אבל עיריית הלסינקי מצאה לזה פתרון יצירתי. המשתמשים הקבועים בקורקינטים השיתופיים הבחינו שיש פחות ופחות כלים וכשהתחיל להיות מחסור ממשי בהם העירייה הצהירה שהפקחים שלה העלימו קורקינטים שנזרקו במקום או באופן שמפריע לתנועה או חוסם דרכים, באישור ובשיתוף פעולה עם בעלי החברות שמפעילות אותם. הכלים הוחזרו לרחובות אבל נאמר שהסרתם משימוש היה כאזהרה, קורקינט שהפקחים יקחו שוב לא יוחזר יותר והבעלים משתפים פעולה כי ברור להם ששימוש בכלים באופן מפריע ומסוכן יגרום בסופו של דבר לסילוק מוחלט שלהם כמו שכבר מתחיל לקרות בערים אירופיות אחרות. כלי תחבורה עירוני נוסף הוא די ייחודי לפינלנד, אולי גם למדינות אחרות עם חורף ארוך ומושלג, זה מגלשי סקי. בחורף מדובר בתחליף נוח לאופניים אז חלק מהשביל שמיועד לאופניים הופך להיות שביל למגלשי סקי, כאן לא מדובר בסימון רשמי אלא בחריצים בשלג שהשאירו גולשים שעברו שם קודם ויוצרים מעין מסילה ומסתבר שהרבה יותר נוח לגלוש עליה מאשר על שלג טרי. אמנם מדובר בחוק בלתי כתוב אבל הנוהג הוא שאסור בתכלית האיסור לדרוך על החריצים האלה, ילדים שמתעקשים ללכת דווקא שם מתוך איזשהו משחק יזכו לנזיפה מהוריהם. האכיפה הכי דרקונית היא כלפי המשתמשים במגלשיים במרחב העירוני, אסור להם לגלוש בכביש ושוטר תנועה יעדיף לקנוס גולש ולא נהג רכב שהפר את החוק… עד כאן לשיטוטים בעיר, איך בעצם מתנהגים בחברת שכנים וחברים ומכרים אחרים? בפינלנד יש אימרה משעשעת- שכן טוב זה שכן שלא מזהים בחדר המדרגות. שכנים בבניין משותף יכולים להיות סיוט, זה דבר ידוע בכל העולם ובכל תרבות, אבל בגלל הרצון הקצת קיצוני של הפינים להימנע מתקשורת מיותרת עם אנשים אחרים די מקפידים על החוקים ובעיקר על החוקים הבלתי כתובים. לפי החוק בשעה 22.00 אסור יותר לייצר רעש, החוק הבלתי כתוב אומר 21.00. כשיש כוונה לארח בשעות הערב נהוג לתלות הודעה עם כמה מילות התנצלות מראש על תנועת זרים בבניין והזמנה להעיר לנו אם אנחנו מפריעים או שלא שמנו לב שכבר צריך להיות בשקט, כשאין הודעה כזאת לא מעירים לשכנים מרעישים אלא מזמינים משטרה. בפינלנד רעש הוא תוצאה כמעט בלעדית של שתייה מוגזמת, זה דבר ידוע ששיכור עלול להיות אלים אז מדלגים על כל ניסיון להעיר לו ומזמינים משטרה. המשטרה מייחסת חשיבות גדולה למטרדי רעש ומגיעה ניידת גם כשברור שלא באמת יש בה צורך, זה אמצעי זהירות למניעת אלימות וסכסוכים בין שכנים. שיעור חברה כשהתגבשה לי לראשונה קבוצה של חברים הבנתי מהר מאוד שצורת הבילוי הכי נפוצה של קבוצת חברים זה לשבת בבית של מישהו ולאכול, לשתות, לשמוע מוזיקה ולסתם לקשקש. איכשהו יצא לי קודם לארח מאשר להתארח אצל אחרים אז כמו מארחת טובה הכנתי אוכל, הצטיידתי בבירה וכמה בקבוקי יין ומרכיבים לארוחת בוקר עבור אלה שנשארים לישון. כשאנשים התחילו להגיע ראיתי מיד שכל אחד מצויד בכמות נכבדת של בירה עבור עצמו ואולי עבור מי שהגיע איתו, חטיפים לכולם וכל מיני מאפים לארוחת בוקר. בן הזוג הסביר לי בגיחוך קטן שהבירה שקניתי זה כמות ליחיד ולא לקבוצה, אז כשעוד לא באמת ראיתי מקרוב את הרגלי השתיה כאן. זו הסיבה שכל אחד מביא איתו את מה שהוא מתכוון לשתות והנוהג הוא להשאיר את הפחיות הריקות למארח, אפשר לעשות גם 50 יורו בכספי פיקדון וזה בסך הכל דרך מנומסת להודות למארח. כשמארחים קבוצה גדולה זה בדרך כלל חברים וחברים של חברים שמגיעים מחוץ לעיר בשביל איזה פסטיבל וצריכים מקום לישון, במקרה כזה למדתי שבדירת החדר וחצי שגרתי בה אז אפשר לאכסן שניים על הספה ושישה רק על הרצפה, מביאים מזרן ושק שינה ועושים קמפינג בבית של מישהו. כמעט כל מפגש חברתי יכלול ביקור בסאונה, הסאונה היא אבן יסוד של התרבות הפינית וגם אם אין סאונה פרטית בדירה תהיה אחת משותפת בבניין. על תרבות הסאונה נכתבו ספרים שלמים וקצרה הירעה וגם קטונתי מלפרט עליה כאן, אבל אסתכן בחילול הקודש עם כמה מילים: סאונה עושים בעירום או עם מגבת, זה נוהל מחייב ומי שיפר אותו בסאונה ציבורית יורחק ממנה. סאונות ציבוריות בדרך כלל מופרדות מגדרית אבל בסאונות פרטיות עם אנשים שמכירים די נהוג להיכנס גברים ונשים ביחד, או לפי חלוקה כלשהי שנקבעה בקבוצה. לא בוהים, לא מעירים ולא שואלים על הגוף של מישהו אחר, גם לא כדי להחמיא על קעקועים שנמצאים באזורים שבדרך כלל מכוסים בבגדים. לפני ששופכים מים על התנור נהוג לשאול (את חלל החדר) אם אפשר לזרוק, ולא להוסיף כלום למים בלי לשאול. יש כל מיני שמנים ותוספים ארומטיים אבל גם נהוג להוסיף כמה טיפות בירה למים שזורקים בסאונה, כשזה מתאדה נוצר ריח פנטסטי של שמרים טריים (ריח כמו במאפיות, של לחם טרי) אבל לא כולם אוהבים את זה. מי שלא ינקה אחרי עצמו ולא יגרוף את המים יזכה לשיימינג (בסגנון פאסיב אגרסיב כמובן) ואם מדובר בדייר בבניין משותף הוא יקבל הערה מחברת הניהול. בסאונה פרטית, מי שחימם את הסאונה או שאל אם מחממים סאונה חייב גם להיכנס אליה. סאונה חשמלית צורכת חשמל ולכן כסף אז מי שהפעיל אותה חייב ללכת, גם אם אין לו כוח ובסוף לא בא לו. סאונה קלאסית שמחממים בעץ זה עבודה של ממש, צריך להבעיר אש ולתחזק אותה עד שהסאונה תגיע לטמפרטורה הרצויה אז הנוהג הוא שמי ששאל אם מחממים היום סאונה הוא זה שישמור על הטמפרטורה בהוספת עצים פה ושם. אל תשאלו אם אתם לא רוצים לדעת ביחס לאנשים קרים, סגורים ומופנמים שממעטים במילים ובכלל בתקשורת לא הכרחית עם בני אדם אחרים ברכת שלום תמימה של 'מה נשמע' תיענה בפירוט מפתיע, באמת יספרו לכם מה נשמע ואם שואלים אתכם מה נשמע מצפים שתספרו. אם תשאלו מישהו שלא פגשתם הרבה זמן, אבל גם אם נפגשתם אתמול, מה נשמע הוא יגיש לכם תקציר של מעלליו מאז הפעם האחרונה שנפגשתם או דיברתם. וזה עובד לשני הכיוונים, אם שאלו אתכם מה נשמע מצפים שבאמת תספרו ולא תענו ב'הכל טוב'. ברכת השלום הסטנדרטית הזאת מיועדת רק לאנשים שמכירים טוב ויודעים מה יכול להיות נשמע אצלם, לפנות ככה לאדם זר זה גסות רוח והתשובה תהיה גרסה מרוככת של 'לא עניינך כי אנחנו לא מכירים'. מה שכן הפינים הסגורים והקרים נפתחים ומפשירים די מהר בעזרת קצת אלכוהול, היוצא מן הכלל בעניין הזה הוא אם אדם זר שואל 'מה נשמע' ואפשר לראות בבירור שהוא שיכור אפשר לענות 'הכל טוב' אבל אז מסתכנים בהיקלעות לשיחה שלא מעוניינים בה. אפשר גם להתעלם אבל שמתי לב שעוברי אורח ששיכורים מתחילים לדבר איתם ישתפו פעולה ויחליפו איתם כמה מילים, אולי מתוך רחמים על מי שמספיק בודד לדבר עם זרים אבל בעיקר מתוך נימוס. למרות כל המופנמות וההסתגרות זה מאוד לא מנומס להתעלם מאדם שמדבר אליך, גם אם מדובר בזר וגם אם הוא שיכור ומעצבן. לא חייבים להפסיק ללכת אבל כן צריך להכיר בעצם קיומו ולו רק כדי לומר שסליחה, אני ממהרת אבל שיהיה לך המשך יום טוב. אפשר גם להגביר קצת את קצב ההליכה אבל לא ברמה של לרוץ ולברוח, בדרך כלל מבינים את המסר. כמובן שיש גבול לנימוס ואין צורך להתייחס למי שמרגישים מאוימים ממנו, בדרך כלל שיכורים שצועקים, מהם כן כדאי להתרחק ובמקרה הצורך לצעוק לעזרה. רוב הדברים האלה הם חוקים לא כתובים, אבל משהו שכדאי לדעת על פינלנד ותושביה זה שחוקים לא כתובים יכולים לקבל מעמד של חוק לכל דבר. אם מפרים את החוקים הלא כתובים אולי לא תקבלו קנס, כחלק מהמאמץ להימנע משיחות מיותרות עם זרים כנראה גם לא תקבלו נזיפה של ממש אבל כן תדעו שעשיתם משהו לא בסדר וגם תרגישו רע בגלל זה. זה מה שנקרא 'אכיפה חברתית' אבל הבעיה עם זה שמי שלא מכיר היטב את התרבות לא יבין למה מסתכלים עליו ככה. בישראל לא נתקלתי בזה בכלל אבל בישראל מי שלא עוקף בתור לא יתקדם בו, חוקי התנועה הם המלצה, לפי מה שזכור לי להוריד נעליים בבית של אחרים זה לא מנומס ומי שעשה משהו לא בסדר יחטוף צרחות אם לא אגרופים וגרוע מכך. לא ברור לי איך שרדתי רוב חיי בישראל כי הדברים היחסית קטנים האלה יכולים לעשות את חיי היומיום בלתי נסבלים, אורח החיים בפינלנד מתאים לי הרבה יותר ורוב המנהגים שהזכרתי נראים לי מאוד הגיוניים. אולי חוץ מלא להכין ארוחת בוקר לאורחים, בפעם הראשונה שהתארחתי נאלצתי לכרסם חטיף מאתמול עד שחברתי שהיתה המארחת הבינה פתאום שאני מארץ אחרת עם תרבות אחרת ויש מצב שאף אחד לא אמר לי שצריך להביא ארוחת בוקר לעצמי ואיכשהו יצא שהכנתי טוסטים לכל הקבוצה…

מאמר אורח היי! אני alone ואני כרגע חייל חובה בצבא ביחידה טכנולוגית שנחשבת יוקרתית. תמיד עניין אותי לחקור קצת מעבר לנרטיבים שעוטפים אותנו בישראל ואפילו בכלל – לנסות ליצור הסתכלות ייחודית על העולם שתואמת את המציאות בשטח כמה שיותר ובעיקר שייכת לי. בתור חייל בצבא אני ניצב מול אם האידיאולוגיות בישראל הציונות. בפוסט הזה אני רוצה להציג את הדעה שלי על הצבא – למה הוא לא מוסרי ולא עובד וממה זה נובע לדעתי. אני מצפה בקוצר רוח להסכמות ואי הסכמות שהקהל הייחודי ביותר כאן יכול להציע, בניגוד להתנגדות "מהבטן" שאקבל במקומות אחרים. החוויה שלי בצבא התגייסתי מרצון לצבא. ראיתי את הצבא כמו רוב האנשים, כעוד שלב בחיים שכולם עוברים, בדיוק כמו בית ספר ואוניברסיטה. אפילו ציפיתי שארוויח ידע ויכולות מהתפקיד. אך דבר אחד לא שקלתי. הצבא דורש כאקסיומה דבקות בציונות ללא עוררין. בלי דבקות זו לא ניתן לשרוד בצבא. החשיבה שלי הייתה שונה משל שאר האנשים שפגשתי: מפקדים בצבא יכולים לפקד על חייליהם לעשות כמעט כל דבר. אין לחיילים יכולת לסרב. והרי מדוע? מפני שהם שייכים לצבא. מעצם היותם שייכים לצבא זכויותיהם הבסיסיות לחופש, כבוד, קניין, ביטחון כולן מבוטלות. אי ציות יוביל לבסוף למעצר. הדבר היחיד שיכול לבקר את הצבא הוא לחץ ציבורי. אני בוהה בחיילים שסביבי ומשתהה. כיצד הם מסוגלים לעבוד? להשקיע מעצמם? לחייך ולצחוק? כאילו הם מתעלמים לחלוטין מכך שגופם וגורלם לא שייך להם. הם שייכים לאנשים אחרים. כאן הבנתי שהם שמחים. שמחים להיות שייכים לצבא מפני שזה הופך אותם לחלק מהאתוס הציוני. האתוס הציוני כל ילד וילדה במערכת החינוך הממלכתית לומד על הסיפור היהודי. בני ישראל חתמו ברית עם אלוהים במצרים. הוענקה להם ארץ ישראל. אך הבבלים הגלו אותם, היוונים ניסו להמיר אותם וארץ ישראל נשארה ריקה. העם היהודי עבר לגלות שם נרדף דור אחר דור עד שלבסוף השואה המחישה שיש צורך למדינה יהודית. כעת על כולנו לקחת חלק בסיפור ולהבטיח שהיהודים יוכלו לחיות במדינה ריבונית בישראל. נכונות העובדות שמייצרות את האתוס הציוני מפוקפקות בלשון המעטה אך לילדים צעירים מספיק זה לא אמור להפריע. העסקה היא כזו: העם היהודי נרדף לאורך ההיסטוריה אבל כעת בתור חיילי צה"ל תוכלו לתקן עוול של אלפי שנים ואם תמותו בקרב לקנות תהילת עולם. תמורת הקרבה הכרחית של החופש תוכלו להיות חלק מסיפור גדול מכם. לעבור את 3 השנים המשמעותיות ביותר בחייכם. רוב האנשים מקבלים אותה. האתוס הציוני הוא בהכרח קולקטיביסטי ולפעמים קומוניסטי בפומבי. הדגל הראשוני שהרצל הציע למדינה היהודית למשל – דגל 7 הכוכבים – ממחיש זאת בבירור. 7 הכוכבים מסמלים 7 שעות עבודה יומיות (המדינה תכפה זאת כמובן) רצוי גם שיהיו בעבודת כפיים כדי שנעבוד את האדמה כמו שקומוניסטים אוהבים. אולי התפיסה השימושית ביותר לצבא היא ש"טוב למות בעד ארצנו" -תרגום לעברית של הביטוי מהאודה של הורטיוס: "dulce et decorum est pro patria mori" – כתובה שמופיעה על קברי לוחמים רבים ממלחמת העולם הראשונה וגם שמו של שיר יפהפה ומצמרר על ידי לוחם ממלחמת העולם הראשונה -ווילפרד אוון. הציונות אימצה את התפיסה כדי לקבל את מבוקשה – אזרחים שיקריבו את עצמם לכלל. שיהיו מוכנים להתגייס לצבא ולתת את חייהם אם העם ידרש בכך. היא אפילו הצליחה. על אף שמדינת ישראל קפיטליסטית יותר וחופשית יותר השורשים הללו יצרו תפיסות חברתיות עקשניות. אני טוען שהתפיסות הקולקטיביסטיות שלא שמות את האינדיבידואל במרכז הובילו רק לכישלונות לאורך ההיסטוריה. הקומוניזם למשל הוביל על פי הערכות היסטוריות ל 100 מיליוני מתים. האמנה החברתית החל מהובס (Hobbes) ורוסו (Rouseau) בתקופת הנאורות התיאוריה המדינית הרווחת הייתה תיאוריית האמנה החברתית. לפיה: המדינה היא הסכם בין כל אזרחיה שמטרתו להעניק לכולם כמה שיותר מזכויותיהם כאשר בו זמנית המדינה תגן על הזכויות של כל אחד מפגיעה על ידי אחרים ומפני צבאות זרים. במובן זה מדינה טובה יותר ככל שכל אזרחיה מרוצים יותר. צבא החובה לא רק לישראל יש צבא חובה. תומכיו אוהבים לספר על שוויץ, אוסטריה, דנמרק ועוד מדינות מפותחות שגם הן כופות גיוס, אלא שבשלושתן השירות קצר משנה אחת. רוב המדינות בעלות צבא חובה דומות יותר לאזרבייג'אן, טורקיה, איראן… שירות החובה לגברים הוא ה-3 באורכו בעולם. הנה 7 החוטאים הקטלניים: צפון קוריאה – 8 שנים מצרים – 3 שנים ישראל – 32 חודשים איראן – 18 עד 24 חודשים דרום קוריאה – 18 עד 21 חודשים אריתראה – 6 עד 18 חודשים טורקיה – 6 עד 12 חודשים הסיבה לכך היא שבדמוקרטיות, בדרך כלל האזרחים יעדיפו להצביע לאינטרס שלהם ולא לכפייה על החופש שלהם. האם צבא החובה עובד? השירות הצבאי עולה הון לכלכלה בכך שהוא מעכב את ההתפחות של עובדים במשק ב2 עד 3 שנים מה שכמובן מוריד מהכנסות המדינה במיסים – ובכך גם בתקציב הביטחון. על פי הערכות כלכלנים העיכוב הזה עולה למשק כ- 50 מיליארד שקלים בשנה. כמובן שגם היעילות של הצבא בהתאם. אנשים שמונעים ממקל ולא מגזר ומבצעים עבודה שהם לא רוצים בשכר שמוטב לקרוא לו דמי כיס לא ישאפו למקסם את ביצועיהם. גם ברמת הפיקוד עצמו – הזמינות והמחיר הנמוך של החיילים מאפשר שימוש מזלזל ואנטי יעיל בהם. לפעמים ברמת סכנת החיים. לנפוליאון למשל, שהמציא את צבא החובה בעולם המודרני, נודע על מבצע שיכרוח בהקרבת חיים משמעותית. על כך הוא ענה: "הם שום דבר. הנשים מייצרות יותר מהם משאני צריך". אין ספק שיש בצבא מפקדים רבים שטובת חייליהם חשובה להם ולעולם לא ינהגו כך, אך בפועל מערכת האינסנטיבים בצה"ל זהה לזו של נפוליאון. בתור צבא העם אומנם הוא זוכה לכבוד והערכה אבל ביצועיו כנראה דומים יותר לאלו של דואר ישראל. על השאלה האם ניתן להפוך את הצבא למקצועי, לא ניתן לענות מפני שהצבא לא מפרסם לציבור הרחב את נתוניו. לכן האם המעבר לצבא מקצועי או מודל היברידי ריאלי הוא ספקולציה לחלוטין. אני יכול רק להצביע לנזק שיוצר המודל הקיים. בכל מקרה, עוד ביקורת למערכת, יצירת מערכת אינסנטיבים חכמה יותר ובעיקר עוד חופש רק ייעלו את הצבא. המחיר האישי לרוב האנשים אין בעיה עמוקה עם העובדה שעמיתיהם האמריקאים והאירופאים מקדימים אותם בעד 3 שנים וכדי להתחרות בהם בשוק גלובלי הם יצטרכו לעבוד קשה יותר. אין להם בעיה עם העובדה שבמדינת ישראל לה הם יקריבו את כל שיש להם – החופש שלהם – הם יקבלו בתמורה מס של 100% בקניית רכב, יוקר מחיה לעומת משכורת ה5 הגבוה ביותר בעולם, מלחמות ומבצעים כל שנתיים, פיגועים ולאחרונה גם מוות של 1400 איש כולל כיבוש של עיר ישראלית על ידי ברברים. קשה לאמר שכאשר רוב היהודים בעולם חיים מחוץ לישראל "אין לנו ארץ אחרת". במלחמה הנוכחית אחד הדברים שיותר מכעיסים אותי הוא השלטים של "אנחנו ננצח". קודם כל, זה מובן מאליו הם קבוצה של ברברים מהמאה ה-12 ואנחנו מדינה כמעט מערבית. זה היה מאד מביך אם לא היינו מנצחים. מעבר לכך, מי בדיוק זה "אנחנו"? חיילי הצבא או המילואים שמתים בקרב "מנצחים"? מה לגבי הכלכלה? היא גם "מנצחת"? מה עם הלוחמים שנכפה עליהם ישירות להילחם בעזה או בעקיפין באמצעות שטיפת מוח? מה עם העניים שיצטרכו להתמודד עם מיסים גבוהים יותר? בעלי החרדה שמזועזעים מהפיצוצים? 1400 הנרצחים? החטופים? אנחנו לא ננצח. אנחנו כבר הפסדנו. לפחות מוטב שנודה בבושה ונסיים את המלחמה במהירות והחלטיות. סיכום ברמה המדינית אין ספק שהאתוס הציוני מהותי ותורם תפקודה. אבל הרי כל אחד מאיתנו אינו המדינה. אנחנו אינדיבידואלים. עם אהבות שלנו, ידע שלנו, חלומות משלנו וראיית חיים יחודית. טובתנו האישית אינה טובת המדינה. מאחר שהמחירים שמדינת ישראל במיוחד דורשת מאזרחיה, והיעדר התפיסה של המדינה בתור מה שהיא – כלי למימושינו העצמי ולא יותר -האמנה החברתית. בישראל האדם נועד לשירות המדינה ולא להפך. האם נרצה לשרת מדינה שכופה את השירות אליה? ציפיות החברה בישראל לא מוטירות לנו להגיע למימוש עצמי אם נעמוד בתנאים שלה: שירות צבאי, ציונות סטנדרטית, חשש זינופובי מהעולם החיצון, הקמת משפחה וילדים ועוד ועוד… עם המגמה הנוכחית של המלחמה נראה ששינוי מיוחל לא יגיע בתקופת חיינו. אני לא רואה פיתרון טוב יותר ברמת האינדיבידואל מהגירה למדינה אחרת. מדינה שיודעת את האמנה החברתית.

שש שנים בצרפת, וזה הזמן לעשות מעין סיכום עד כמה השתנתי. מצד אחד, כמו כל מהגר או מהגרת, עדיין יש דברים שאני מתקשה להבין, ואולי גם בחיים לא אבין, אבל זה לא גורם לי מבוכה וזה לא מונע ממני להשתלב בחברה. אפילו מצאתי צרפתים שחושבים כמוני. מצד שני, יש דברים שאימצתי, שלא חשבתי עליהם בארץ. הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. 10 הרגלים שכניראה בחיים לא אבין : 1. הכנת אורז כמו שמכינים פסטה כשראיתי בפעם הראשונה איך השותף הצרפתי מכין אורז, חשבתי שאני עומדת להתעלף. הוא שם אורז בסיר, שם מים בלי למדוד בכלל, בישל איזה 10-15 דקות ואז סינן את זה במסננת. מה ! עד עכשיו אני לא מבינה את זה, איך אפשר להכין אורז טוב ככה ? איך אפשר למדוד את מידת הבישול ? איך לעזאזל האורז לא עובר דין החורים הגדולים של המסננת ? למה. פשוט למה ?! וכשהראתי את השיטה הישראלית להכנת אורז, הסתכלו עליי מוזר. בכל מקרה, אני ממשיכה תמיד לבשל אורז כמו שצריך : לטגן אותו קצת בשמן עם תבלינים, ועל כל כוס אורז 2 כוסות מים. לבשל עד שכל המים מתאדים תוך ערבוב קבוע, להוריד מהאש, לכסות עם מכסה ומגבת עוד 10 דקות וVoilà ! 2. לשתות מים מהברז של השירותים בשירותי הבנות באוניברסיטה, אני מסבנת את הידים ושוטפת כמו שצריך, ובידיוק סטודנטית נכנסת עם בקבוק מים ו… ממלאת מהברז ליד. בפעם הראשונה הייתה לי תחושה כלכך מוזרה בגרון, שכל פעם חוזרת שאני עדה למחזה הזה. בין הרצון להקיא לגרון דואב בגלל דלקת. ואני כל הזמן רואה את זה, אפילו פעם אחת המרצה ביקש ממני למלות לו מים בברז (הוא ציין בשירותים)… כמובן שצייתי, אב עד עכשיו אני מתקשה להבין את זה. לקח לי אולי שנה להתחיל לשתות מים מהברז בלי להרגיש סלידה. אבל מהכיור בשירותים ? בחיים לא. 3. להגיד שלום (כן כן) זה נשמע מטומטם, אבל עדיין קשה לי עם זה שאנשים שאני לא מכירה אומרים לי שלום. אני מתחילה להכריח את עצמי, כי קיבלתי לא מעט הערות שזה לא מנומס. אבל אני לא יודעת אם זה נובע מביישנות, או מעצם העובדה שזה מרגיש לי עדיין מוזר 4. (מתחיל להיעלם מאז הקורונה) העקשנות של להשתמש בדואר (בתשלום) במקום במייל (חינם) הטלפון הישן שלי התחיל לגסוס ב-2021, והחלטתי להשתמש סוף סוף בביטוח שדחפו לי. התקשרתי אליהם והכל טוב ויפה עד שהפקיד אומר לי "תשלחי את הטלפון בדואר". ואני כזה "רגע, רגע, רגע, שמעתי נכון?". היה מדובר על גלאקסי S7, טלפון שעלה לי 500 יורו שקניתי עוד כשזה היה בשימוש. אז כן, אני לא מבינה את הקטע של לשלוח אותו בדואר, במיוחד שיש גנבות (כבר כמה פעמים גנבו לי חבילות, מזל שקיבלתי החזר כספי). אני סירבתי כמובן ואומרת שאני רוצה ללכת לסניף קרוב בכדי לתת את הטלפון ביד, ושיתנו לי טלפון חלופי כפי שהבטיחו לי שאפשרי. הפקיד אמר שזה בלתי אפשרי ושזה דרך הדואר. אמרתי לו "טוב, אני מבטלת את הביטוח", והרגשתי כזה כעס וחלחלה שגנבו לי ככה 130 יורו על משהו שבכלל לא ברור איך שהוא עובד. וגם מה אעשה בלי טלפון ? בלי שיחות ? מאז אני לא לוקחת ביטוחים כאלו, ואני עברתי לטלפון יד 2. יש בצרפת פלטפורמות מקצועיות שמוכרות טלפונים משומשים שהם כמו חדשים, הם מתקנים אותם והכל, זה לעיתים אפילו חצי מחיר. את הטלפון הבא שלי אני אקנה אצלם, ובלי ביטוח מעפן. בנוסף, כשבאתי ב-2017, אני זוכרת הייתי צריכה לרוץ בין הספרייה ולדואר בכדי לשלוח מלא מסמכים לכל מיני רשויות, לשלם כסף על כל שליחה בגלל שהם "סירבו לקבל את זה במייל". יאמר לטובת ה"מגיפה", שמאז הצרפתים התקדמו, ועכשיו ניתן לשלוח כמעט הכל דרך האתר או האינטרנט. תודה לאל. אבל חוץ מהקטע של הביטוח טלפונים, שאת זה הם מתעקשים שתשלחו בדואר. ועדיין מידי פעם ממליצים לי, לשלוח דברים בדואר למקרה ש… ואני פשוט עונה להם "למה אני צריכה ללכת לסניף דואר, לעמוד בתור ועוד לשלם דמי משלוח, כשאני יכולה לעשות את אותה הפעולה בחינם, מהבית שלי, ובמהירות ?" ובדר"כ אין להם מה להגיב לזה. 5. הצורך הטבעי שלחתן כמה מאכלים רק אחד עם השני זה סוג של OCD שנתקלתי בו רק בצרפת. יש כמה מאכלים שצריך לאכול אותם רק לצד מאכל אחר, כמו אורז עם דג, עוף עם צ'יפס… אני מתקשה להבין את זה. ואם אני אוכלת אורז עם עוף, ישלחו אותי לכלא ? חחח גם יש להם סוג של "סלט" שאני מתקשה להבין מה טעים בו, גזר מגורד. זה פשוט מגעיל אותי, והם פשוט חייבים לדחוף את זה תמיד בתור מנה ראשונה. במיוחד את הקנויים, שזה כבר מלא במים ובטעם של חימצון. איכ. אני גם ככה שונאת סלטים, ובצרפת הבנתי עד כמה. כל הסלטים שלהם נראים כמו קיא. אכן, צרפת היא חזקה בגסטרונומיה, אבל מבחינת סלטים, לא רק שמעולם לא אהבתי, זה אפילו לא נותן חשק לטעום. 6. לאכול ארוחת ערב ב-8-9 בערב שמתי לב שהרגל שלי לאכול ארוחת ערב בין 5 וחצי ל-6 נחשב גרמני ! אה. לא ידעתי שככה נהוג בגרמניה, אבל מה שכן, תמיד אמרו לי שאני אוכלת מוקדם. מה לעשות שבין השעות האלו אני מתחילה להיות רעבה ? בצרפת לרוב אוכלים בין 8 ל-9 בערב, וזה משהו שאני לא מצליחה להבין. בשעות האלו אני כבר עייפה, ובאמת אין לי כוח להתחיל לבשל, אפילו לחמם פסטה. כל מה שאני רוצה זה לנוח. 7. לפתוח חלונות כשיש שרב איך מבדילים בין אדם אינטלגנטי למטומטם ? בזמן שרב, רואים איזה בית הוא עם תריסים סגורים, ואיזה בית עם חלונות פתוחים. בכל גל חם, אני רואה תופעה שאני מעולם לא מצליחה להבין, מלא בתים עם חלונות (ואפילו דלתות) פתוחים לחלוטין ! ומהניסיון האישי, לא מדובר על אנשים שאוהבים חום. אלא על כאילו שרוצים "לאוור" ואז הם מתלוננים שחם להם ולא משנה כמה הם מאווררים, הם לא מצליחים להתרענן. מן הסתם כשפותחים חלון ב-40 מעלות בחוץ איך אפשר לקרר את הבית ?! מצד שני, אפילו בשרב, אם לא גרים במרכז העיר, יש רוח קרירה ובלילה הטמפרטורות יורדות אפילו ל-17 מעלות ! מה שאני עושה כל קיץ (ואת העצה הזאת קיבלתי מצרפתים, אגב, כי אין מזגן), אני ישנה עם חלון פתוח ושמיכת פוך (זה כמו לישון עם מזג בארץ) ודוחה יתושים. בבוקר מוקדם, בסביבות 6-7 אני סוגרת את כל החלונות והתריסים בבית, והבית נשאר קריר ונעים במהלך כל התקופה החמה. יש לחדש כמובן את הפעולה כל ערב. 8. העדפה של הרוב הגדול של הבנות להסתובב עם קארה ידוע שזה באופנה הצרפתית להסתובב בקארה, וזה לא סטריוטיפ, באמת מלא בנות מסתובבות עם התספורת הזאת פה. הבעיה היא שלי זה לא מחמיא ! מה שכן, שמתי לב שיש גם לא מעט שמסתובבות עם שיער ארוך, אז כן, האופנה בקארה עדיין קיימת, אבל שמתי לב שזה יותר במעמדות החברתיים העמידים יותר, ואפילו שמה, שמתי לב לכמה בנות עם שיער ארוך. אופנה נשארת אופנה. 9. אכילת צדפות והתלהבות מזה כאילו זה זהב כשהגעתי לצרפת גיליתי מאכל שידעתי על קיומו, אבל שמעולם לא הצלחתי להבין מה מלהיב בו, מאכל שמזכיר לי את הנזלת של סבתא שלי, צדפות. לא משנה כמה ישלמו לי, בחיים לא אטעם את הגועל נפש הזה. לא מבינה מה כולם מתלהבים מזה, למה בכל פעם שזאת העונה אנשים קופצים על חנות הדגים הקרובה או על המחלקה בסופר לקנות את זה ? למה זה האוכל הכי נפוץ על שולחנות חג המולד ? מה טעים בזה ? אני לא מצליחה להבין, באמת שלא. 10. התלהבות לא מובנת מהמחוז ברטני (Bretagne) צרפת מדינה מהממת, עם מלא סוגי נוף שונים – ים, הרים, כפרים ומישורים. יש מה לראות בכל מקום, ליטרלי בכל מקום, תמצאו טירה נטושה, כפר ציורי שעמד מלכת ומישורים שיצאו מציור של ואן גוך (זה יותר נכון הוא שקיבל השראה מהמראות הללו). לא סתם צרפת נחשבת בין המדינות הכי יפות בעולם, ואילולא הבניינים בסגנון קומוניסטי של שנות ה-50, היא הייתה כניראה המדינה הכי יפה בעולם בעיניי. אבל מה שכן, כמו שלישראלים יש את אילת, לצרפתים יש את בריטני. זה המחוז האהוב והנפוץ ביותר בשביל החופשות. במהלך הקורונה, מלא אנשים קנו שמה בתים ועברו לגור שמה (בזמן שהמשיכו לעבוד מהבית לרוב בשביל חברה פריזאית, מה שיצר לאחר מכן מלא קייסים מול בית המשפט בעקבות פיטורין של עובדים שלא רצו לחזור לפריז). באמת שאני לא מבינה מה כלכך מלהיב ומיוחד במחוז הזה (כמו שאני לא מבינה מה מתלהבים מאילת !). כן, הוא יפה, הוא מלא בהיסטוריה. אבל הוא לא קורץ לי. קודם כל, זאת מלכודת תיירים, זה מפוצץ באנשים כל השנה. מצד שני, זה אחד המחוזות בו דגים בו צדפות, ועל זה צרפתים חולים. אז כן, ללכת למחוז בו אפשר לאכול הרבה צדפות, לא תודה. מעדיפה איזור כפרי בו אני יכולה לאכול בקר או כבש טוב. זה גם גרם לי להבין עד כמה אני בן אדם של כפרים ומישורים. כבר ב-2016 כתבתי פה פוסט שאני שאני לא סובלת חום ושמש, ושאני אף פעם לא הולכת לים. זה לא השתנה, כי בכל פעם שאני מסתובבת על החוף, יש לי מחלת ים נוראית, אני לא סובלת דגים ומאכלי ים כי רק מלהריח את זה ישלי סחרחורות וכאבי ראש, ואפילו האף מתנפח ! אז כן, ישלי מחלת ים קשה ורגישות. לכל אחד יש העדפות שלו, וכשמהגרים, צריך לדעת לבחור מדינה שתוכל גם להתאים לגוף שלנו (כך אני יודעת שבחיים לא אוכל לחיות על אי, מבחינת אקלים ואוכל, זה לא ילך, אני אסבול ואמות מרעב חח). אבל המחוז הזה אשכרה זוכה לקבוצות שלמות עליו, לממים, למזכרות בסגנון של "גאה להיות תוצרת ברטני" וכד'. כן, הייתה הגירה גדולה מהמחוז הזה, של פועלים, לפריז, במהלך המהפכה התשיעתית, כמו מכל צרפת. אבל אלו האנשים שעושים הכי הרבה רעש, רק אותם שומעים. אני אישית לא כזה מחבבת אותם, והם אפילו מרגיזים אותי. למה ? הם ממש מזכירים לי את הציוני הממוצא, שאומר "אין לי ארץ אחרת" גם אם הוא גר בחו"ל, ושלא מפסיק להשוויץ ולהתלהב עד כמה הוא מה"עם הנבחר", אותו דבר האנשים מהמחוז הזה. בכל הזדמנות, הם חייבים לציין את זה שהם מה"העם הברינטי הנבחר". בפעם הראשונה, הרגשתי שמצאתי את אותה התופעה בחו"ל, הייתי בהלם. המחוז הזה אפילו רצה כמה פעמים לקבל עצמאות מצרפת, ועד המהפכה הצרפתית, הוא זכה לפריבילגיות ספציפיות ולשלטון עצמאי, תחת חסות מלך צרפת. זה כמו הקטלוניה של הספרדים, אילת של הישראלים (רק שאילת לא רוצה עצמאות). בעיקרון, אני לא מצליחה להבין על מה המהומה, כן, עדיף לגור שמה מאשר מישראל, אבל המחוז האהוב עליי זה דווקא פיקארדי. והאנשים שמה חמים, נחמדים וצנועים. ויש גם לא מעט מהם שהיגרו לפריז במהלך השנים, זה רק טיפה צפונה יותר. והם לא משוויצים כל היום עד כמה הם גאים לבוא משמה.   הרגלים שאימצתי : 1. להתלונן על איחור של רכבת שבאה כל 5 דקות, בזמן שבארץ זה כל חצי שעה למרות הבעיות הרבות בתחבורה הציבורית, התחבורה הציבורית בישראל לא מגיעה לקרסול של זאת הצרפתית. כשמרתגלים לכך שהמטרו מגיע כל 3-5 דקות, ושהרכבת מחוץ לעיר כל 10 דקות בשעות עומס, לפתע כשיש איחור קטן, זה נעשה בלתי נסבל ! 2. הרבה חופשים צרפת ידועה כאחת המדינות עם ההכי הרבה חופשים. בכל פעם יש חופש, כמעט בכל חודש. כל הזדמנות היא לחגיגה, ליציאה לחופשה, להתנתקות מהכל. בהתחלה לא הצלחתי להבין, כי בגלל סופשים של 3 ימים הייתי צריכה לחכות יותר למשל בכדי ללכת לרופא או בכדי לקבל תשובה מעבודה. אבל עם הזמן, מתרגלים, וכשאנחנו בצד הצרפתי, קשה להיפרד מזה. גם ככה אחת הסיבות שעזבתי את הארץ, היא העובדה שמתייחסים אלינו כעבדים, כל היום רק עבודה, עבודה, עבודה, ואין הרבה חופשים. לעבוד מסביב לשעון, ועוד להיתקע בפקקים. לא תודה. מעדיפה את הרוטינה הצרפתית של לעבוד 7 שעות ביום, לקחת כל שעה הפסקת קפה עם הקולגות ולחזור הביתה ב-5, עם זמן פנוי לכל הערב ! 3. להיות ישיר וכנה בהכל, גם אם זה לא נעים הרוב הגדול של הצרפתים הם לא צבועים, הם אומרים ישר בפנים גם מה שלא מתאים. כמובן שאני לא מכלילה, ונפלתי על לא מעט צבועים וטחחנים, זה בכל חברה ככה, אבל הרוב הגדול לא. כשחברה שלי שלחה לי סמס שבו היא מודה שהיא ממש נעלבה ממשהו שאמרתי (ובכלל לא בכוונה להעליב) הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בגב. לא הבנתי מאיפה זה בא. אבל כן, אמרתי לה קודם כל שאני מצטערת, שלא התכוונתי להעליב, והודתי לה על הכנות שלה. אבל היא לא היחידה, הרוב הגדול ככה. לא מרוצים, ישר אומרים זאת. אני גם הפכתי לכזאת, עם הזמן. 4. לאכול פיצה והמבורגר עם סכין ומזלג ב-2017 בקפיטריה של האוניברסיטה ראיתי סטודנטית מתענה לחתוך פיצה עם סכין באיכות גרועה. הרגשתי קצת רחמים עלייה, אבל חודש אחריי, מצאתי את עצמי באותה סיטואציה. לאכול עם הידיים זה לא מנומס. ואני שמחה מההרגל החדש הזה, כי הידיים נשארות נקיות, ואפילו זה הסתיים בכך שאנשים שאוכלים עם הידיים מגעילים אותי. במיוחד שהם לא שותפים אפילו ידיים אחרי. אז כן, הצד האירופאי יצא בי, כי גם במשפחה שלי גם ככה היו תמיד אוכלים הכל עם סכין ומזלג, ובגלל שהסתכלו עליי מוזר, התחלתי לאכול המבורגר ופיצה עם הידיים. אבל מה שאומרים, בצרפת חזרתי לשורשים. 5. אובססיה להיסטוריה, ידע כללי ודיבור צרפתית נכונה ורהוטה (טוב כבר היה לי את זה) לא נדיר למצוא בכל פוסט עם טעות קטנה בצרפתית, לפחות מורה לצרפתית בשקל 90 שאומר "קודם כל תלמד לכתוב בצרפתית לפני ש…" שמקבל מלא תגובות שיוצאות עליו. אז כן, צרפתים הם פנאטים לשפה שלהם, ומבחינתם, מי שלא יודע לכתוב ולדבר נכון, מבייש את השפה. אומנם, זה לא מונע מכך שאפילו בתואר שני, כמעט לכל הסטודנטים היו שגיאות כתיב (ולי כמעט ולא !). מה שאני אוהבת פה, זה שהתרבות וההיסטוריה היא בכל מקום. ללכת למוזיאון בסופ"ש, יש על כל פיפס. מוזיאון ההיסטוריה של פריז, מוזיאון הצבא, מוזיאון המאה ה-17, מוזיאון ימי הביניים, מוזיאון הגבינה… כלכך הרבה מוזיאונים, ועל נושאים שבחיים לא תיארתי ! ולא לדבר על הטירות שפתוחות למבקרים, ומלא פעילויות בחינם או בגרושים. יש מה לראות, ומה לעשות, בלי להוציא הון תועפות. וכן, מעניין אותי יותר לדעת איך אנשים חיו במאה ה-18 בצרפת מאשר שיחפרו לי עוד פעם על ציונות במוזיאון בארץ. גם הצרפתים מאוד רגישים לידע הכללי שלך, ומי שלא יודע דברים בסיסיים, כמו איזה מי הקים את הרפובליקה החמישית ואיזה מלך בנה את וורסאי, נחשב בור. 6. Raclette ! זה לא כשר, אבל למי אכפת. היישר משוויץ, מסורת שהצרפתים אימצו וגאים בא. איך שהטמפרטורות יורדות ומוציאים את הסוודרים מהארון, נפתחת עונת ה"רקלט". השם בא ממגב, כן. רקלט בצרפתית. חברים מתאספים סביב השולחן ומטיחים גבינה בעלת אותו השם, שהם שופכים על נקניקים ותפוחי אדמה. האמת בהתחלה לא הבנתי מה מלהיב בזה, אבל כשטעמתי, זה באמת טעים. זה נחמד, מדברים, צוחקים, ונהנים. יש יותר טוב ? 7. להתלונן, לקטר, להתבכיין אומרים זאת גם על הישראלים, אבל צרפתים הם לא כאלו שונים. כל היום מתלוננים, כל היום מתבכיינים ומקטרים. זה הרגל רע, אבל אני כבר בארץ הייתי כזאת. אז לא כזה הרגשתי שונה ומנוכרת. אפילו תמיד אומרים פה בצחוק, כשבן אדם זר מתחיל לקטר, רואים שהוא השתלב בחברה הצרפתית. 8. לשים חצאיות וגרביונים בארץ בחיים לא הייתי לובשת זאת. מצד אחד כי חם מידי, מצד שני, אם מישהי לובשת חצאית, היא הרי ישר תחת הקייס "דתייה". בצרפת זה פשוט באופנה, ויש מלא מבחר של חצאיות יפות. בישראל לא רק שאין מבחר, אלא זה גם מכוער וזה רק בשביל "צניעות". בצרפת זה בשביל האלגנטיות. 9. לאכול איכותי, מקומי ; לשלם יותר בשביל פחות אבל באיכות גבוהה יותר עוד מסורת שבאה מהבית שגילית בצרפת, לקנות בשוק תעשייה מקומית, לאכול איכותי, גם אם פחות, ולאכול מגוון. תודה להורים ולסבים שהרגילו אותי מגיל קטן ללכת לשוק, לבשל ולאכול אוכל ביתי ולתת העדפה לתוצרת מקומית. בישראל זה לא כזה נפוץ, בצרפת זאת דרך חיים. אין יותר צרפתי מלעשות קניות בשוק של יום רביעי ושבת ! 10. Second degré (ציניות) מה שנקרא "מדרגה שנייה" בצרפתית זה בעצם לדבר בציניות, להגיד משהו שהוא לא נכון, למרות שמתכוונים לההפך. למשל כתבה של "10 סיבות למה לא כדאי לנסוע לבקר בבלגיה" תדבר על למה הכי כדאי. זה משהו שכבר היה לי קצת בגנים, אבל גיליתי שבצרפת זה באמת חלק מהשפה ומהתרבות. שמתי לב שזה כבר כלכך נהפך לחלק ממני, כשפרסמתי את המאמר "צרפת מדינה אנטישמית". חלק מהתגובות אמרו לי שהם בהתחלה לא הבינו את הכותרת, ושהם ממש הופתעו מלראות אותה. לא הבנתי בהתחלה מה לא ברור, הכותרת היא בציניות, וכשקוראים, מבינים שההפך הוא הנכון. אבל מסתבר שזה כבר החלק הצרפתי שחילל לי לתודעה, ושללא צרפתים זה לא מובן מאליו להשתמש בטריק השפתי הזה. לכן שיניתי את הכותרת בכדי לא לבלבל יותר את הקוראים. מאמר שלי חוקים שלי: מדיניות התגובות באתר

"תדע כל אם עברייה שבנה החייל מת לשווא, או בעצם בשביל להציל את כסאו של הפוליטיקאי המתעלל והנבל, ולשמר את כוחם של בכירי מערכת הביטחון המסואבת והמושחתת" 🇮🇱 התגייסות מרשימה של כולם, כל הרשתות החברתיות הישראליות מנוטרות על ידי ההמון הישראלי הכועס שהרסו לו את הפנטזיה של הבלתי מנוצח. ברור שאם חלילה אכתוב ביקורת קלה על צה"ל או על הפוליטקאים, ההמון הישראלי יבצע פוגרום, ומנהלי הקבוצה, יזרקו אותי. הרי כרגע "אנחנו במלחמה", אמר המלך ביבי, אז הישראלים, מכל גווני הקשת הפוליטית מצייתים, ומתגייסים למען השליט וחבריו, שלרגע שכחו, שהיעד הסופי שלהם הוא הגבלת חירויות האזרח והקמת מדינת הלכה יהודית. אפילו מעט ניצני התקווה שהיו לי, מקרב טייסי המילואים שסירבו לשרת במילואים, נמוגה, הם התייגסו בהמוניהם ביום שמחת תורה = יום הטבח. אני כל כך מתבייש בהסברה הישראלית, לא של הממשלה שהיא לא שונה ממשלות של משטרים ערבים, אלא מההסברה הספונטנית של הציבור הישראלי המפגר (במילה עדינה), שאני מנסה להתרחק כמה שיותר. מהמעט שאני נחשף, ישראלים רוצים להרגיש קצת נחמה, טיפת סודילריות, עוטפים את עצמם בדגל ישראל ומתהלכים בניו-יורק, מניפים דגל ישראל באנטארקטיקה, מדפסים את שמות החטופים ומפרסמים ברשתות והכי פופולרי לחפש סיבות למה כולם שונאים אותנו כי אין לנו ארץ אחרת (…גם אם אדמתי בוערת), כל מיני דברים מגוחכים ופתטים שעושים דווקא. אפילו שחקנים ישראלים בחו"ל התגייסו להסברה – מוטב היה שיתעסקו במקצועם, אותו הם עושים דיי טוב מאשר הסברה חובבנית וכושלת. בהסברה הישראלית הרשמית אני מבחין בעיוותים, שנובעים מחוסר הבנה של המציאות, שנוגעת לאותה נקודה: אין פילוסופיה עברית, אתאיסטית וקפיטליסטית ששמה את האדם וחירותו במרכז, אלא פילוסופיה ציונית, דתית וסוציאליסטית ולכן ישראל נכשלת בכל היבט, בגלל האמת הפשוטה שאלוהים לא יעזור לכם, כי אין אלוהים, גם לא אלוקים או יהווה. בעקבות ריקנות אידיאולוגית, אתם משווים את החמאס לנאצים. זה מכעיס ומעציב. איך מעיזים להשוות את הצבא הגרמני החזק ביותר באירופה בזמנו, שהחזיק באידיאולוגיה של טהרת הגזע לארגון טרור, ששלח ברברים מוסלמים על אופנועים ורחפנים לשטח ישראל לכמה שעות??! אתם מטומטמים? עצם השוואה של החמאס, חבורה של חולדות פרמיטביות שרוצחים עם סכינים ואונסים נשים, לנאצים מבזה, תקראו טוב: מבזה את ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה. עצם קיום ההשוואה של החמאס לנאצים הפך את הנאצזים והשואה מאירוע בקנה מידה עולמי ברשעותו, לעוד אירוע טבח מקומי, שהיה גם ברואנדה, בסוריה ומתקיים בהרבה מדינות. הפוליטקאים ובכירי צה"ל ומערכת הביטחון הישראלית ששונאים אותכם בדם (אבל מסתירים זאת היטב), שמוצצים את כספכם, ובגללם, ורק בגללם לא נמנע הטבח ב- 7 לאוקטובר, ניכסו את השואה לעצמם, הפכו את השואה לסתם עוד אירוע לא נעים. אם עדיין חיים בישראל ניצולי שואה, הם חשים בושה שאתם מעיזים להשתמש בהם כדי להשיג כמה נקודות בדעת הקהל העולמית. עכשיו מהרגע שהשוותם את הטבח של החמאס לנאצים, כל העולם רשאי להנמיך את החשיבות ההיסטורית של השואה – נתתם להם הצדקה. מעתה כל ילד שנחטף ונאנס בעולם אפשר לקרוא לחוטפיו "נאצים", תתביישו. אגב, הנאצים לא חטפו או אנסו, הם היו הרבה יותר גרועים. ההשוואה לדאע"ש מקוממת. אמנם לא מחרידה כמו ההשוואה לנאצים שאתם מתרפקים עליה בעונג, אבל היא פשוט שגויה. אילו החמאס היה מתוחכם כמו דאע"ש אז אשקלון ואולי גם אשדוד היו נכבשות. לשמחתכם, החמאס הוא לא דאע"ש כי אחרת היו עשרת אלפים נרצחים, אז תפסיקו את ההשוואות הדיבליות שלכם, זה לא עוזר להסברה. החמאס הוא ארגון דתי, וכאן טמון הכישלון והעיוורון שלכם – כל עוד אתם מהלהלים ומשבחים את היהדות, כורתים לבניכם את הזין – לעולם לא תצליחו לנצח את האיסלם שמקיים את אותו פולחן ברברי. רק חשיבה עברית, רציונלית ואתאיסטית יכולה להשמיד את החמאס. שחיילי צה"ל מתפללים 3 פעמים ביום לבורא עולם, והמוסלמים מתפללים 5 פעמים, הפסדתם מראש. אם אתם לא מבינים או מסכימים, אז חכו, פיגוע הטרור הבא בדרך 🙁 וזה באשמתכם. שיהיה ברור – הצעקה של "שמע ישראל" לא חזקה יותר מהצעקה של "אללה עכבר". אבל מנגד, הפילוסופיה של התבונה, אינדיבידואליזם, הישגים וחירות הם אלו שירסקו את החמאס, את הטרורסטים ואת האידיאולוגיה של האיסלם המשוגע. מראיינת בריטית שאלה נציג ישראלי, עוד אידיוט אוכל חינם, על עיסקת חילופי השבויים, והוא בכלל לא הבין את השאלה – זה משל לעיוורון אחר שיש לישראלים: תמיכה בטהרת הגזע היהודי. נשמע רע, אבל מדוייק. ישראלים, ככלל, לא מבינים מהו אינדיבידואל, זה מוביל לחשיבה שבטית-קולקטיבסטית שהיהודים בהכרח נעלים יותר מהמוסלמים. בקיצור, משום שאתם הגזע היהודי הנבחר הסכמתם לעסקת חילופים שבויים: 50 יהודים תמורת 150 לא יהודים. יחס של 1:3. כך, שהמראיינת הבריטית שאלה את נציג הממשלה מדוע ממשלת ישראל מסכימה לשחרר יותר אנשים, האם הוא חושב שערך אדם מוסלמי שווה פחות מערך של יהודי. התשובה הסמוייה היא: "כן!! יהודים הם הגזע הנבחר!!", אבל נציג הממשלה לא הבין את השאלה, עשה פרצוץ מפותע ובירבר. בנתיים אנשים מהמערב שתומכים בישראל מקבלים מסרים לא הומוניסטים מישראל ומתבלבלים. הם תומכים בישראל, מגנים את החמאס כארגון טרור רצחני, אבל מתקשים, כמוני, לתמוך בממשלה הישראלית הדתית, לאומנית וגזענית שלא הפרידה את הדת מהמדינה מיום הקמתה. עיסקת השבויים היא קטסטרופלית (לא למדתם כלום מהעיסקה של גלעד שליט), היא מבוססת על פחדנות ישראלית ומאותת לכל העולם – ישראל היא רוסיה (אחיות לנפש, תשאלו את ביבי), ישראל היא רעה, מסואבת, עם צבא ענק ומגושם שכל מה שהוא מסוגל הוא להפציץ אלפי בנייני מגורים מתוך רגשות נקם, ולכבוש בית חולים בעזה שבמרתף יש לו דלת משוריינת. אוו! איזה הישג!! בשביל זה מתו מעל ל- 390 חיילים??! איפה הכרזת המלחמה על קטאר? להיפך, ראש המוסד, עושה דברה של ממשלת הטאליבים היהודית בירושלים רץ לקאטר והשתווחה לנציגה. איפה הכרזת המלחמה על אירן? להיפך, דבר היחיד שישראל מסוגלת: הרגה את מפקד הגדוד של שכונת הפלוצים בעזה. So what? בשביל זה יש לצה"ל F-35? איפה השמדה מוחלטת של מנהיגיו הפוליטים, הצבאיים והדתיים של החמאס? אף אחד לא יודע איפה הם. השב"כ עסוק לרגל אחרי טלפונים של ישראלים, שכחתם? איפה מצור מוחלט על עזה (מים, חשמל, מזון, תרופות), ופתיחת הגבול בין עזה לרפיח באמצעות הפצצות, ש-2 מליון עזתים ינהרו למצרים? להיפך, ישראל מתחננת ממצרים לתווך ומעבירה ביודעין טונות של ציוד חיוני לחמאס במסווה שקרי של סיוע אזרחי. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, חיילים! חיזרו הביתה! שמרו על עצמכם, אחרת תמותו לשווא, אותו מבצע שישראל קוראת לו "מלחמה", ששיתק את כלכלתה והבריח את תושבי עוטף עזה (הישג לחמאס). היה צריך לקחת בחשבון שכל השבויים מתו, אסור לנהל שום מבצע צבאי להשמדת האוייב, תוך התחשבות במצב השבויים. את זה האירופים והאמריקאים הבינו מזמן, אבל ישראל היא מדינה אימפוטנטית. אילו ישנה הזדמנות לשחרר שבויים במבצע (ולא כעיסקה) היה ראוי לעשות זאת, אך רק כמטרה משנית ולא עיקרית. ההבדל בין "טוב לרע" הוחלף בעיניי ישראלים ל- "אנחנו והם", מה שהוביל לעיוות המוסרי שישראל משחררת פושעים וטרוריסטים וחמאס משחרר חפים מפשע, נשמע לכם הגיוני? (מסתבר שכן). הסכם הכניעה של ישראל, כלומר עסקת השבויים, מעמיד את החמאס כארגון לגיטימי שאפשר לעשות איתו עסקים, ולא כארגון טרור. החמאס מתגלה בעיניי העולם כארגון הומניטרי שהחזיר את החטופים בריאים ושלמים, ולכן "הישראלים סתם היסטרים" יגידו במערב. לאורך כל הדרך החמאס מכתיב את התנאים, מנצח וחיילי צה"ל מתים לשווא. (למעשה כבר 17 שנה – הפרחים לביבי). ברקע המלחמה, כוחות החושך של הימין הדתי בישראל ("ארץ ישראל מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת") שאמונתם דומה לאמונתם של אנשי החמאס, הופכים להיות הכוח הפוליטי הדומיננטי. במילים אחרות, אל תופתעו אם מאיזה התנחלות יצאו כמה יהודים משיחיים על אופנועים ויתחילו לבצע טבח בכפר ערבי. חוסר היכולת של ישראל להבחין בין טוב לרע (אלא רק בין "אנחנו והם") מעמיד אותה בסכנה שמנהיגיה יהיו העתק למנהיגי החמאס הטרוריסטים. (כתבה: פיקוד המרכז: "טרור יהודי לא נאכף"). וכעת לנקודה העיקרית – מדוע חיילים מתים לשווא? משום שישראל לא רוצה לשנות את המשוואה, במילים אחרות, היא מעדיפה את מותכם היום על פני פתרון בעתיד. שום דבר שממשלת הטאליבים היהודים תעשה לא יהפוך את התבוסה המדממת לניצחון, כלום. אז אמר שר בממשלת ישראל שפתרון אפשרי אחד הוא פצצת אטום על עזה (אמרתי כבר שהשלטון הישראלי והרוסי אחים תאומים?). אז צה"ל השמיד אלפי בתים כפי שלמד מהצבא הרוסי שאותו הוא מעריץ אך גם משקשק מטילי ה- S-400 שלו בסוריה שאותם היה צריך להשמיד מזמן. נ.ב: האוקראינים כבר השמידו ארבעה סוללות), אז צעקתם שחמאס גרועים יותר מהנאצים ודאע"ש, נו, ו…? נותן לכם תחושת הקלה רגעית? תתעשתו, הם ממשיכים לשגר רקטות אחרי יותר מחודש וחצי. בוז לצה"ל. שורש התבוסה, המקור לכל נרצח וחטוף בעבר, בהווה ובעתיד, הוא שישראל מציעה את אותו הפתרון לתושבי עזה: עוני, סבל, דם ועתיד קודר שהחמאס מציע להם, אבל לפחות בשפתם. אז מדוע שתושבי עזה יתנגדו להנהגתם הרצחנית? מאותה הסיבה שתושבי בני ברק וירושלים תומכים בהנהגתם המטוררלת של הרבנים. אין להם חלופות אחרות. ישראל הדתית, הלאומנית והבדלנית מסרבת לכל פתרון לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. החמאס חוגג, הוא לא רוצה לנהל מדינה, הוא רוצה לנהל מלחמה נגד ישראל. ביבי, הדתיים והחרדים חוגגים, הם לא רוצים פתרון לפלסטינים, נוח להם שהחמאס בשלטון, כך מצב הסכסוך ימשיך על אש קטנה, עד שהתפרצה למלחמה. זה, אגב, אותו ביבי ובכירי צה"ל, שתמכו בחמאס ודאגו לטפחו (ומשום מה הם לא בכלא). כדי לנצח את החמאס, לא רק במישור הצבאי, אלא החברתי והפוליטי על ישראל להציע חלופה לתושבי עזה, יהודה ושומרון – מערכת ערכים חילונית, רציונלית וקפליטסטית ששמה את חירויות האדם ואושרו במרכז. אפילו תושבי עזה, בורים וחמומי המוח, יתמכו בקיום של מדינה חופשית. כך זה בכל העולם, וזה לא יהיה שונה בעזה וביהודה ושומרון. רק רגע! כתבתי שאילו ישראל היתה מציעה אלטרנטיבה לפלסטינים היא היתה מנצחת את החמאס, ציטוט: "ישראל תציע מערכת ערכים חילונית, רציונלית וקפליטסטית ששמה את חירויות האדם ואושרו במרכז", הצחקתי אותכם? הרי ישראל לא מציעה זאת לאזרחיה, להיפך. כל ממשלות ישראל לדורותיהם שיבחו והיללו את חגי ישראל והעמקת התרבות היהודית בבתי הספר, אז אם לאזרחיה היא מציעה גיהינום דתי וחקיקה יהודית, אז לשכנותיה היא תציע ערכים של אינדיבידואלים, הגשמה עצמית, חירות ועושר כלכלי?? אז מה הפתרון שלכם "לבעיה" הפלסטינית? (אתם נוטים להתייחס אליהם כבעיה) אתם חיים באשליה אינפנטילית שהם יסכימו למשאלת ליבכם שישראל לא תכיר בהם כמדינה פלסטינית, ולכן הם נדונים לחיות תחת שליטה ישראלית לנצח. אתם באמת חושבים שהם יסכימו רק אם תשתמשו בכוח? או בעצם "מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח", במתן זכויות יתר ליהודים ושלילת זכויות ללא יהודים, אז תמשיכו להילחם עוד מאה שנה, גם צבא גדול ומגושם של משגיחי כשרות ומש"קי דת מנשקי מזוזות – לא יעזור לצה"ל לנצח, להיפך (רוסיה+אירן=ישראל. השילוב הכי גועלי בעולם). לכן, אזרחים וחיילים ישראלים ימשיכו למות סתם או בעצם כדי להציל את שרידותו של הפוליטקאי המתעלל והנבל, ולשמר את הכוחם של בכירי מערכת הביטחון המסואבים והמושחתים. למועמדים לפני שירות צבאי: בקרו באתר פרופיל חדש – התנועה לאזרוח החברה בישראל. המאמר הראשון – חייל! סרב לשרת! הגר לחו"ל המאמר השני – חיילים! חיזרו הביתה! שמרו על עצמכם, אחרת תמותו לשווא המאמר הבא: העתיד של ישראל נראה קודר מאי פעם.

זהו פוסט פריקה. בשנים האחרונות אני חווה תסכול עמוק שרק הולך וגובר. כל – ואני מדגיש – כל חבריי ומכריי, ביניהם מלח הארץ, הייטקיסטים, רופאים, עורכי דין, קצינים בכירים, חילוניים, ליברליים וכו' – כולם, בגדול, מחזיקים באותה עמדה. שרויים באותה קונספציה. מסתכלים על המציאות כאן באותו אופן חד-ממדי. כולם – ללא יוצא מהכלל – ציוניים. לפעמים אני מרגיש שהישראלים חיים בתוך מטריקס. מצד אחד מרגישים שהם יצורים תבוניים, אדונים לעצמם, אבל מצד שני לא מודעים לכך שהם רק מופעלים על-ידי כוחות גדולים מהם. הבעיה שאני הוא היחיד שרואה כך את הדברים. אני לא מוצא שותפים לתחושות שלי. לא מוצא אפילו אחד בדבוקת החברים הקרובה (וגם במעגלים רחוקים יותר) שלא תופס את עמדותיי כקיצוניות, שוטות ומופרכות. ואני פשוט לא מצליח לאתר את מה שאני מפספס. אני רוצה רגע לזקק את העמדה שלי: אני בדעה, שאדם, כיצור תבוני, הוא אנוכי, אגואיסטי ואינדיבידואליסט. תכלית האדם לדאוג בראש ובראשונה לעצמו והוא בשום פנים ואופן לא אמור לשרת ייעוד או מטרה נעלים יותר מאשר חייו וצרכיו שלו עצמו. לכל היותר, האדם יכול להעדיף את צרכי המשפחה במעגל הקרוב לו ביותר. לכן, לדעתי, אין שום הצדקה והגיון עבורי ועבור משפחתי הקרובה להישאר בישראל. המדינה הזאת היא מבין המדינות המערביות הגרועות ביותר, ולדעתי, אף שהיא לא הגרועה בעולם, היא בוודאי לא יותר מאשר מדינה בינונית – מכל הבחינות. ולכן בתור אדם שיכול להרשות לעצמו לחיות איפה שהוא רוצה – אין שום רציונאל שאשאר כאן. ועם זאת, כל חבריי בדעה שונה ממני. לא סתם שונה – הפוכה. הם בתחושה שישראל זה המקום הטוב ביותר "ליהודים" וגם אלו שלא משתמשים בשפה (טיפשית, לטעמי) זאת, מציינים שכאן הוא המקום הבטוח ביותר בעולם, בהתחשב בכל הנסיבות. הם שבים וחוזרים על מילים כמו "אנטישמיות", "שואה", "אינקביזיציה", אבל גם "בית", "ילדות", "תרבות". כל אותם אנשים מספקים שלל הסברים שכלל לא מובנים לי. עכשיו, ניחא הייתם אומרים לי, אתה מסתובב עם כל מיני בורים ושטופי מוח מישובי ספר מוחלשים. ניחא כל חבריי היו משיחיסטים או תלמידי ישיבות. ניחא בסלון ביתם היתה תמונה של הבאבא סאלי לצדו של בנימין נתניהו. לא. זה לא המצב. מרבית חבריי חיים בקידומת 7-8 ספרות בחשבון הבנק. נוסעים ברכבי יוקרה, שוכרים משרד בקומה ה-25 הפונה מערבה, גרים בבתים של 200 מטר בנוי, ונוסעים לחו"ל לפחות 3-4 פעמים בשנה. לא כולל פעמיים סקי באלפים. רבים מחבריי הם מהסלתא והשמנא של ישראל. אוכלוסיה ברמות האיכות הגבוהות ביותר. כולם עברו שירות צבאי מפואר, למדו בבתי הספר והאוניברסיטאות הטובות ביותר, דוברי אנגלית רהוטה, מבינים דבר או שנים על החיים, וממש אבל ממש לא נאיבים. חלק מהם אחרי או לפני האקזיט. חלק בנקאים בכירים. חלק עורכי דין מהשורה הראשונה. חלק קצינים בכירים, טייסים, שייטים, מטכ"ליסטים, מה לא. הרזומה של דבוקת החברים שמקיפה אותי היה מכניס כמעט כל אחד מהם לכל חברה, ובכל תפקיד, כמעט בלי היסוס. ולפני שתגידו שדווקא החד-גוניות שמאפיינת את חבריי היא ההסבר, אז הרשו לי להדגיש שמקרב חבריי נמנים גם אנשים יותר "רגילים". עובדים מן המניין, אנשי עשייה, וסתם אנשים רגילים שחיים את חייהם בשקט. כן, גם אנשים שקורעים תחת נטל המשכנתא, וגם כאלה שטסים אולי פעם בשנה לחו"ל, ולא פעם החופשה השנתית היא סוף שבוע ברודוס באמצע הקיץ. yet, כולם, ללא יוצא מהכלל, בטוחים שישראל היא חזות הכל. משוכנעים שאין מקום טוב יותר להם ולמשפחתם מאשר, תסלחו לי חור התחת הזה.  ועוד עכשיו, אחרי פוגרום ה-7 באוקטובר, כאשר אני הזדעזתי מהמציאות המטורללת שאנחנו חיים בה, ומיהרתי לזרז את הליכי הבריחה שלי מהמקום המבחיל (והמסוכן מסתבר) שנקרא ישראל, רבים מחבריי הזרזרו להעמיק שורשים כאן. באופן בלתי נתפס, חלק מהם החליטו שזו העת דווקא לשכנע את ילדיהם שחיים בבוסטון או סיאטל לחזור במהרה לארץ ולברוח מ"התופת" של צפון אמריקה. the fuck?! אז עכשיו השאלה שמטרידה את מנוחתי – מה אני מפספס? מה כולם רואים שאני לא? למה אני היחיד שחושב כפי שאני חושב? האם אני הוא זה ששרוי במטריקס? האם אני הוא זה שנוסע נגד התנועה? או שכולם?